תלמודי התורה/בתי הספר המגדלים את ילדינו אינם רק מוסד לימודי המיועד לקניית השכלה ומקצוע, הת"ת קונה לו מקום של כבוד בזכות גילם ומעמדם של תינוקות של בית רבן שגדלים בו, הם קדושים בקדושה מיוחדת, יש להם זכות עצמית גדולה מאוד עד כדי שחז"ל אמרו שלא חרבה ירושלים אלא בשביל שביטלו בה תשב"ר, ועיר שאין בה תשב"ר ראויה להיחרב, לתשב"ר יש מעמד בפני עצמם וכשהם קיימים יש זכות לעיר להתקיים.
המהר"ל בנתיבות עולם כותב: עוד תדע כי התורה הזאת מן תינוקות של בית רבן היא ראשונה, שהרי אי אפשר שיבא האדם ללמוד תורה אלא על ידי שלמד תורה בקטנותו והתורה הזאת היא התחלת התורה, וזה שגורם כ״א אין שם תינוקות של בית רבן מחריבים אותה או מחרימין אותה, כי הדבר שהוא התחלה אל התורה הוא יותר עיקר והכרחי במה שהוא התחלה ואם אין התחלה אין דבר, ולפיכך אם אין תינוקות של בית רבן שהוא התחלת התורה דבר זה הוא חורבן התורה כאשר אין התחלה לתורה ולכך נמשך אחר זה חורבן גם כן כי תלמוד תורה גדול מבנין בית המקדש כמו שהתבאר למעלה דבר זה, כי בית המקדש אף שיש בו קדושה עליונה, מכל מקום הקדושה הוא על עצים ואבנים ועל מקום מן הארץ, אבל התורה היא שכלית והיא אצל הקטן שהוא אדם בלא חטא, ולפיכך אין מבטלין תינוקות של בית רבן אפילו לבנין בית המקדש
תהליך בנייתו של האיש היהודי עובר בראשית חיו במסלול של קדושה גבוהה ועילאית, ונשאלת השאלה האייך ניתן כהורים וכמחנכים לצלוח גיל זה ולעשות את שליחותנו בצורה הנכונה? הרש"ר הירש בפרשתנו פרק כ"ה מבאר במעשה אומן את הליך גדילתו ופריחתו של האיש היהודי, ובתוך דבריו הוא מבאר שגילו של ילד "אינן מכוונות להוצאת פירות בצורה של מעשים, "מפי עוללים ויונקים יסדת עוז" פרח זה ניתן לעורר מתוך גרעינו שבנבכי מעמקי רוח הילד אף ללא הכנה עיונית, על ידי חינוך! שלב ראשוני זה של "דעת יראת ה' " בילד הרך אינו צריך להביא עדיין לזריעת הזרעים של "עצה וגבורה" שכן זרע זה המעורר למעשים עדיין אינו בנמצא, אלא יש להפעיל לעת עתה "דעת ויראת ה' " בילד הרך על ידי גידול וטיפוח רצונו שהוא יותר בלתי מודע מאשר מודע- להקדיש את עצמו ולהתגדל בכיוון הדרך המוליכה אל האור"
בגיל הילדות איננו צריכים לצפות מילד שיגיע לשלב נתינת הפירות, גיל זה מיועד לחינוך פנימי של נפש הילד לגידול וטיפוח רצונו כדי שיקדיש את עצמו להתגדל בכיוון הנכון, וזאת יותר בבלתי מודע מאשר במודע, לילד צריך לעבור מסרים חינוכיים לא בשיחות אישיות ולא בדיבור ישיר אלא יותר בדוגמא נכונה ובמסרים עקיפים וחודרים, מה שהילד יספוג בגיל זה הוא יטפח ויגדל על פיו כשיגדל, במה שהילד יחוש שיש שם אהבה , שמחה, אמת, לשם הוא יחתור להגיע, אחריות זו מתחלקת בין ההורים ואנשי החינוך, כל אחד בחלקו הוא.
בדור שלנו שהפיתויים מבחוץ קורצים וקשים, ככל שהבית יהיה חממה, ככל שמערכת החינוך תהווה מוקד משיכה הסיכוי של הילד הזה לגדול אל הדרך המובילה אל האור ייגדלו, וחס ושלום להפך, אם הבית הוא מוקד למלחמה וויכוחים וחוסר אהבה ומערכות החינוך יהיו לנטל מעמיס ומעיק לנפש הילד הוא יחפש את האור והחום בשדות זרים, ייתכן שדרכים שהיו נכונות בחלקם בעבר היום אין להם מקום ואינם דרכי חינוך אלא דרכי אילוף זמני עד שתפקחנה עיניו ואז יחפש לו הילד את המפלט אל העולם הגדול והקורץ.
אלימות פיזית כמעט ואיננה קיימת היום במערכות החינוך (וכולי תפילה שאכן כך הדברים) אך אלימות מילולית החמורה שבעתיים מאלימות פיזית קיימת גם קיימת, מחנך הנכנס בבוקרו של יום לכיתתו חייב לראות למול עיניו את הדורות הבאים של כל ילד וילד, את עתידו כבחור, ואב, ולא להתעסק רק בפירות העכשוויים של הילד, כי אם יתעסק בזה הוא חוטא בתפקידו, מחנך שחש פגיעה אישית מאימרה של ילד חייב להתרענן ולחשוב איך הוא ממשיך להתעסק בחינוכו של הילד ללא מניעים ותחושת הפגיעה, כי אין מקום לפגיעה אישית במערכת החינוך, איננו עוסקים במערכת חשבונות אנו עסוקים בעתידו של ילד שהוא קודש קודשים בזכות מציאותו בהווה ובזכות בניית עתידו.
מוסדות רבים לנערים עוסקים לתקן עוולות שנעשו בעבר בנפשם של נערים המצב העגום היה נמנע לו היו אנשי החינוך השותפים בעברו של הילד שקלו בכובד ראש סוגי ענישות שונות שהביאו את הנער לקוגניציה שלילית בקשר לאדמת גידולם, ייתכן שעוד קצת אהבה ועוד מילה טובה, וקצת פחות עקיצות וסגירת חשבונות, היו מורידים את הצורך לעוד ועוד מוסדות לבני הנעורים וגם לאלו שעדיין בעולם הישיבות השומרים בעומק נפשם פגיעות וצלקות כואבות ואף מדממות.
הכותב הינו ראש בית המדרש ברקאי- חיספין