"וַיַּרְא יוֹסֵף אֶת אֶחָיו וַיַּכִּרֵם וַיִּתְנַכֵּר אֲלֵיהֶם וַיְדַבֵּר אִתָּם קָשׁוֹת וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם מֵאַיִן בָּאתֶם וַיֹּאמְרוּ מֵאֶרֶץ כְּנַעַן לִשְׁבָּר אֹכֶל. וַיַּכֵּר יוֹסֵף אֶת אֶחָיו וְהֵם לֹא הִכִּרֻהוּ" (בראשית פרק מ"ב)
התמיהה שעולה - מתוך הפרשה: כיצד ניתן להבין את התנהגותו של יוסף? במקום לשמוח - על המפגש המחודש עם אחיו, הוא מתנכר אליהם, מתעלל בהם, כולא אותם, מעליל עליהם עלילות, וגורם להם סבל וצער עמוק. ודאי "יוסף הצדיק" אינו עושה כן - מתוך מניע של נקמה, אם כן, מדוע הוא פועל בצורה שכזו?
ועל כולנה, עולה וניצבת תמיהתו של הרמב"ן: "אחר שעמד יוסף במצרים ימים רבים, והיה פקיד ונגיד בבית שר גדול במצרים (פוטיפר), איך לא שלח כתב אחד לאביו - להודיעו ולנחמו? כי מצרים קרוב לחברון - כששה ימים, ואילו היה מהלך שנה היה ראוי להודיעו - לכבוד אביו!" גם אם נבין את יחסו של יוסף - כלפי האחים שמכרו אותו, עדיין אין אנו מבינים את יחסו לאביו - שבמשך כל השנים האלו חי בצער גדול.
לדבריו, "הפתרון" טמון בכך שיוסף העניק משקל רב לחלומותיו. כאשר הוא כבר יושב על כס מושל מצרים, ואחיו מגיעים אליו, מעידה התורה: "וַיִּזְכֹּר יוֹסֵף אֵת הַחֲלֹמוֹת אֲשֶׁר חָלַם לָהֶם" (פרק מ"ב). ופירש רש"י: "אֲשֶׁר חָלַם לָהֶם - עליהם, וידע שנתקיימו - שהרי השתחוו לו". כלומר, יוסף נוכח לראות שאכן כבר התממשו חלומותיו.
אך הרמב"ן חולק עליו: "לפי דעתי - שהדבר בהפך", יוסף בפגישתו המחודשת עם האחים נזכר בחלומותיו, ונוכח לדעת - שעדיין לא נתקיים אף אחד מהם - בפועל! כי החלום הראשון "וְהִנֵּה אֲנַחְנוּ מְאַלְּמִים אֲלֻמִּים", משמע - כל האחים. וכעת, נמצאים האחים לפניו, אבל חסר מהם בנימין. ומעתה, מה שמנחה את יוסף - הוא "לביים סיטואציה", שהאחים יבואו לפניו - גם עם בנימין, וישתחוו לו. לשון הרמב"ן: "וכיון שלא ראה בנימין עמהם, חשב זאת התחבולה שיעליל עליהם, כדי שיביאו גם בנימין אחיו אליו - לקיים החלום הראשון תחילה".
לצורך קיום החלומות, יוסף לא חושף בפניהם מיד את זהותו. כי אז בוודאי, היה בא אליו אביו יעקב, ולא היה מתקיים החלום הראשון - שכולל את כל האחים - מלבד יעקב. אבל אחרי שהתקיים חלום זה, גילה להם - שהוא יוסף, והביא גם את אביו אצלו, כדי לקיים החלום השני - שבו השמש והירח ואחד עשר כוכבים, משתחווים אליו.
כיון שהבין יוסף ש"השתחווית אחיו לו וגם אביו וכל זרעו אתו, אי אפשר להיות בארצם. והיה מקוה להיותו שם במצרים - בראותו הצלחתו הגדולה שם, וכל שכן אחרי ששמע חלום פרעה, שנתברר לו, כי יבואו כולם שמה - ויתקיימו כל חלומותיו". הרמב"ן מוסיף: "לולי כן, היה יוסף חוטא חטא גדול לצער את אביו, ולהעמידו ימים רבים בשכול ואבל. אבל את הכל עשה יפה בעתו, לקיים החלומות - כי ידע שיתקיימו באמת".
כלומר, יוסף מייחס חשיבות עליונה לחלומות - שחלם בנערותו, הוא רואה בכך מעין ציווי אלוקי, ולשם כך, הוא ממתין בסבלנות במשך שנים רבות המלווים בצער וגעגועים. למרות "המחיר הגבוה" שההמתנה הזו גובה ממנו, הוא לא מוותר על החלומות שלו, וחותר בהתמדה - על מנת להשיג אותם. אולי משום כך הוא מכונה בפי אחיו "בַּעַל הַחֲלֹמוֹת" (פרק ל"ז).
יתירה מכך, משמע מדבריו שיוסף מחפש רמזים גם בחלומותיהם של האנשים שסובבים אותו, ומוצא בהם את המסר האישי בשבילו. כמו למשל ב"חלום פרעה" - שבעקבותיו הבין יוסף, שהמפגש עם האחים מתקרב - לאור הרעב שעומד להגיע.
כמו כן, נמצא זאת באירוע נוסף - בפרשת "וישב". כאשר הוא מזהה ששרי פרעה הנתונים עמו במשמר בית הסוהר "זועפים", יוסף ביזמתו - מעודד אותם לספר לו את חלומותיהם, והוא רואה בחלומות אלה את "האות משמים" שהוא ציפה לו במשך זמן רב בכלא.
אולי ניתן לומר, ששר המשקים חלם את "החלום של יוסף", כי מטרת החלום הזה, הייתה להוציא את יוסף מבית האסורים, ובדרך זו נודע ליוסף - שיום השחרור שלו מתקרב. וכבר אמרו חז"ל (מגילה י"ג:): "הקציף הקדוש ברוך הוא אדון על עבדיו - לעשות רצון צדיק, ומנו - יוסף".
מכל מקום, ה"עקידת יצחק" (שער כ"ט) אינו מסכים עם הסברו של הרמב"ן - "שעשה, כדי שיתקיימו חלומותיו", הוא תמה: "מה תועלת לו - בשיתקיימו? ואף כי יהיה תועלת, לא היה לו לחטוא כנגד אביו! אבל היה לחשׂוֹך עצמו - מחטוא לו. והחלומות - העוֹשׂם יגש פתרונם! גם שתראה סכלות עצומה - שישתדל האדם לקיים חלומותיו, שהרי הם הדברים אשר יעשו - שלא מדעת הבעלים".
לדעתו, אין שום "הצדקה" לצער את אביו יעקב - רק כדי לממש את חלומותיו, כי אין זה מתפקידו של החוֹלֵם - להגשים את חלומו.