"וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב לְבַדּוֹ וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ עַד עֲלוֹת הַשָּׁחַר. וַיַּרְא כִּי לֹא יָכֹל לוֹ וַיִּגַּע בְּכַף יְרֵכוֹ וַתֵּקַע כַּף יֶרֶךְ יַעֲקֹב בְּהֵאָבְקוֹ עִמּוֹ" (בראשית ל"ב פסוקים כ"ה - כ"ו)
סיפור המאבק של יעקב עם האיש האלמוני - אפוף במסתורין, והנסתר בו - רב על הגלוי. ומכל מקום, בעיון בדברי חז"ל והמפרשים נראה - שמאבק זה, יש בו רמזים וסימנים רבים ל"מאבק האיתנים" העתיד לבוא על עם ישראל - מול הקמים עליו.
בדברי חז"ל מבואר, שה"איש" לא היה אֱנוֹשִׁי - אלא מלאך. וכן מציין רש"י: "ופירשו רבותינו ז"ל שהוא שרו של עשו". משמע אם כן, שכהכנה למפגש המצפה ליעקב עם עשו אחיו - פנים מול פנים, הוא נדרש להאבק - קודם לכן, עם שרו של עשו. ותוצאות המאבק, ישפיעו לטווח הרחוק - על מצבו של עם ישראל מול עשו והאומות הנאבקים בו.
וכן כתב רש"ר הירש: "מאבק זה אינו אלא דוגמה בזעיר אנפין - למאבק הגדול המתמשך והולך בכל דברי הימים. אכן הוא הוא התמצית והתוכן לכל ההיסטוריה האנושית".
בנוסף לכך, הוא מצייןשזו ה"הֵיאָבְקוּת" היחידה בתורה: "הֵאבק עם" - נמצא רק במאורע זה". כלומר, זו הדוגמה היחידה בתורה שמצאנו את השורש "אבק" כביטוי למלחמה ומריבה. ומכאן לכאורה, נולדה המילה העברית: "מַאֲבָק".
רש"י עומד על מקור הביטוי:"ויאבק איש - מנחם פירש: ויתעפר איש - לשון אבק, שהיו מעלים עפר ברגליהם על ידי נענועם". אך הוא מביא פרשנות נוספת: "ולי נראה, שהוא לשון "ויתקשר" - ולשון ארמי הוא, שכן דרך שנים שמתעצמים להפיל איש את רעהו - שחובקו ואובקו בזרועותיו".וכן כתב רמב"ן: "אביקה" - בלשון חכמים - "חביקה".
ה"כתב סופר" רואה בהתלבטות הלשונית הזו - עומק מיוחד. לדבריו, המילה "הֵיאָבְקוּת" מציינת שתי דרכים הפוכות - בהתמודדות כנגד יריב:"הנה פירוש הראשון - שהעלו עפר, כן דרך שונאים שרוצים להפוך זה את זה". לעומת זאת, הפירוש השני רומז דווקא על קירוב: "אבל לחבק בזרועותיהם - זה דרך אוהבים, שמחבקים ומנשקים וזרועותיהם חבוקים זה עם זה".
כלומר, הסוג הראשון, היא דרך המלחמה והדיכוי - המעלה עפר ואבק. והסוג השני, היא דרך ה"חיבוק" - השפעה בדרכי נועם.
ומשום ש"מעשה אבות - סימן לבנים", הרי יש בכך רמז על העתיד לבוא: "הנה בשני אופנים מתחכמים האומות - לרדות בישראל ולנטותם מדתם: או על ידי גזירות ושמדות בישראל - כאשר היה מלפנים". אך כאשר ינסו הגויים דרך זו, הם יווכחו לדעת ש"כאשר יענו אותם - כן ידבקו יותר באלקים וישובו אל השם", כמאמר הכתוב: "בַּצַּר לְךָ וּמְצָאוּךָ כֹּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים - וְשַׁבְתָּ עַד ה' אֱלֹקֶיךָ וְשָׁמַעְתָּ בְּקֹלוֹ" (דברים ד), וככל שמצירים לישראל, הרי הם "גודרים גדרים ופורשים עצמם ביותר". וממילא, "לא בדרך זה יכבשו האומה, ולא באלה ינתקו מוסרות התורה".
לאור הכישלון שהנחילה להם דרך זו, ינסו האומות את הדרך השניה - המסוכנת ואפקטיבית יותר - "שיקרבו את ישראל, ויאמרו להם: "אחינו אתם" ויתנו להם שארית בארץ וחירות". הם יחבקו את היהודים - "חִיבּוּק דֹּב" על ידי שיעניקו להם "שוויון זכויות", ובדרך זו יעלה בידם לנגוס ולכרסם ב"כרם ישראל".
וזה מרומז כאן: שרו של עשו מנסה לנצח את יעקב, על ידי "וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ" - שמעלה אבק ומנסה להפילו. וכיון שרואה, "כִּי לֹא יָכֹל לוֹ" אזי, "וַיִּגַּע בְּכַף יְרֵכוֹ וַתֵּקַע כַּף יֶרֶךְ יַעֲקֹב - בְּהֵאָבְקוֹ עִמּוֹ". הפעם, הוא מנסה את שיטת החיבוק והקירוב, "שאבקו בזרועותיו - והראה לו סימני אהבה". ועל ידי זה עלה בידו - לכל הפחות, לפגוע בכף ירך יעקב.
בדבריו, אנו מוצאים ראיה מפוכחת - למצב הרוחני הירוד של עם ישראל, דווקא לקראת הגאולה. לאור "שינוי הגישה" של האומות אל ישראל, נמצא: "וַיִּזְרַח לוֹ הַשֶּׁמֶשׁ - וְהוּא צֹלֵעַ עַל יְרֵכוֹ" - "כשיזרח השמש - וחשכת הגלות מתמעטת והאיר להם, אז הוא "צולע על ירכו" - פוסעים על שתי סעיפים, ונאה עניותא לישראל עד יבוא גואל צדק".
וכן מסביר ה"בית הלוי", שבדברי יעקב - לקראת המפגש עם אחיו, יש ביטוי לשני חששות שונים: "הַצִּילֵנִי נָא מִיַּד אָחִי מִיַּד עֵשָׂו" (פסוק י"ב). עֵשָׂו - שמא יהרגני, אָחִי - שמא ירצה בקרבתי כאח, ויש בכך סכנה רוחנית גדולה שהרי "טובתו ואהבתו של עשו - רעה הייתה אצל יעקב. ועל אלו שני האופנים אמר הכתוב: "וַיִּירָא יַעֲקֹב מְאֹד וַיֵּצֶר לוֹ", דאמר "וַיִּירָא" - על ספק שמא יהרגנו, "וַיֵּצֶר לוֹ" - על הספק שמא יתקרב לו".
אם כן, על יעקב מוטלת משימה מורכבת - "ללכת בין הטיפות": לא להיהרג, ולא להרוג! לא להיות שונא, אבל גם לא חבר! המטרה היא: ליצור עם עשו "שלום קַר".
ואכן, בפגישה של האחים אנו מוצאים, שבתחילה רצה עשו להרוג את יעקב, והקב"ה הצילו מידו. ואחר כך, ביקש להתחבר עמו, והציע לו: "נִסְעָה וְנֵלֵכָה וְאֵלְכָה לְנֶגְדֶּךָ" (פרק ל"ג). אך יעקב שאינו חפץ בחיבור הזה, דוחה אותו בדבריו והם נפרדים - כל אחד לדרכו,כמאמר הכתוב: "וַיָּשָׁב בַּיּוֹם הַהוּא עֵשָׂו לְדַרְכּוֹ שֵׂעִירָה. וְיַעֲקֹב נָסַע סֻכֹּתָה". משמע, שכבר באותו יום - יעקב ממהר להפרד מעשו.
גם ה"בית הלוי" מסכים, שיש בכך רמז לבאות: "וזה הגלות השני שיהיה בסוף הגלויות הוא נקרא "בְּפָרֶךְ" - בפה רך. ומזה הגלות נתיירא יעקב אבינו יותר מיראתו מן הראשון, כי טבע האדם עלול להכשל בו יותר מן הראשון". ועל כן הוא מקדים בתפילתו: "הַצִּילֵנִי נָא מִיַּד אָחִי", ורק אחר כך "מִיַּד עֵשָׂו".
מקובל להמחיש את סכנת ההתקרבות - על ידי משל: הרוח והשמש התווכחו - מי חזק יותר? על מנת להכריע את הויכוח, הם בחנו - מי מהם יצליח להוריד את מעילו של האדם הולך הדרכים?הרוח אימץ את כוחו ונשב במלוא עוצמתו, אך בתגובה לכך האיש התכרבל עוד יותר במעילו, ולא הסירו. לעומת זאת, כאשר יצאה השמש - פשט האיש במהירות את מעילו.
ההיסטוריה מוכיחה, שאל מול "רוחות הקור העזות" שנשבו מן הגויים - אל היהודים, בכך שניסו לכפות עליהם לאבד את אמונתם ולמנוע אותם מקיום המצוות, הם נתקלו ב"עם קשה עורף", שהתעטף בטליתו והתבצר ביתר שאת - באמונתו ובשמירת התורה. לעומת זאת, כאשר האומות פרשו את ידיהם לקראת היהודים וקירבו אותם, דווקא אז הפשירו את "מנגנון ההגנה", והצליחו להשפיע עליהם ולפגוע ב"כף הירך".
בשונה מגלות מצרים, בבל, או רומא, דווקא היוונים - על ידי "החיבוק" שלהם ובעזרת הקדמה והיופי של "תרבות יוון", פגעו יותר מכל - ברוח היהודית, והפילו חללים מתוך מחנה ישראל, הלא הם "המתיוונים" ובני דמותם, מאז ועד היום.