"לֹא תֹסִפוּ עַל הַדָּבָר אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם וְלֹא תִגְרְעוּ מִמֶּנּוּ לִשְׁמֹר אֶת מִצְוֹת ה' אֱלֹקֵיכֶם אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם" (דברים ד פסוק א)
במילים אלו, התורה אוסרת על היהודי להחמיר ולהוסיף על מצוות התורה, או לגרוע ממנה. מדוע בעצם - לא להוסיף? אם האדם מוצא מקום להגביל את עצמו באיסורים נוספים, או להתאמץ ולקיים מצוות נוספות - לשם שמים, מה הגנאי בכך?
בביאור מצוה זו, כתב רבי יעקב קראנץ "המגיד מדובנא" (משלי יעקב) - שלושה משלים שונים. בעיון בהם נגלה, שבכל משל -"עומק" מיוחד משלו.
המשל הראשון: "כי הנה כל חפצי העולם יתחלקו לשני סוגים". יש חפצים שנמדדים לפי גודלם כגון כיכר כסף או זהב. לעומת זאת, חפץ מורכב ומתוחכם - כמו שעון, אינו נמדד לפי גדלו ומשקלו אלא הוא נמדד בעיצוב, בדיוק, במידתיות ובהרמוניה שבין כל חלקיו. אינו נכון לומר שככל שהשעון גדול יותר - הרי הוא יקר ערך, אדרבה אם הוא היה גדול מידי או אחד החלקים היה גדול מידי - היה הדבר פוגם בכל הכלי.
הנמשל: האדם הוא יצור מורכב מחלקים רבים, וכן התורה ומצוותיה "כלולה בהדרת קודש מהרבה חלקים פרטים - תרי"ג מצוות, ובהרכבתם יחד יצא לצורף כלי אחד תורת ה' תמימה". מי שגורע, וכן מי שמוסיף הרי שהוא פוגם בשלמות של היצירה הזו. אם המצוה נעשתה בצורה "עֲקוּמָה" - לא כהלכתה, זו אינה המצוה הנדרשת, ובעצם - לא עשה כלום!
וכן כתב המלבי"ם: "הדבר השלם - הוא לא יקבל לא תוספת ולא מגרעת. כמו הגוף החי, לא יקרא תמים - רק אם אין בו לא חסרון ולא יֹתֶּרֶת, ואם לאו - מוּם בו". כדוגמה נציין: אדם שיש לו שש אצבעות - נחשב כבעל מוּם!
המשל השני: אדם עני שידך את בנו לבת עשירים והתחייב לתת נדוניה לבנו לכבוד החתונה - שלוש חליפות. אמר לו מחותנו: כיון שאין ידך משגת, עדיף שתקנה שתי חליפות איכותיות, ולא תקנה - באותו מחיר - שלוש חליפות פחותות ופשוטות שיתבלו ויקרעו במהרה, שתיים טובות שוות יותר - משלוש גרועות.
הנמשל: הקב"ה מכיר ויודע את האדם - יציר כפיו, הוא מודע גם למגבלות שלו, ומשום כך הוא הטיל עליו את החובה לקיים את תרי"ג המצוות - ולא יותר! במידה והאדם ישקיע ויוסיף עוד במצוה אחת, יבוא הדבר על חשבון התעצלות או אי-עשיית מצוה אחרת, ויצא שכרו בהפסדו.
המשל השלישי: אדם ביקש משכנו - שישאיל לו כף, השאיל לו, למחרת החזיר לו את הכף - ועוד כפית. שאל המשאיל: מה זאת? השיב השואל: הכף שלך התעברה וילדה בביתי את הכפית, והרי היא שלך, שתק המשאיל ונטל את הכפית. ליום אחר שוב ביקש השואל לשאול צלחת, ובאופן דומה הוא החזיר אותה יחד עם צלוחית קטנה, בטענה שהיא בתה - הנולדת לה. ליום שלישי, בפעם הזאת ביקש שישאיל לו את מנורת הכסף שבביתו לצורך אירוע משפחתי, השאיל לו בשמחה - בתקווה שיחזיר לו שתי מנורות, אך הפעם השואל בושש מלהחזיר את המנורה. המשאיל שאל אותו על מנורתו היקרה, והשיב לו השואל: גם המנורה הייתה מעוברת, אך לצערי, היא התקשתה בלידתה, ומתה. צעק בעל המנורה: מי שמע כדבר הזה שמנורה תמות?! ענה לו השואל: האם שמעת מימיך על כף או צלחת שיולדת, ובכל זאת לקחת את הוולדות בשמחה, אם כף מסוגלת ללדת - מנורה עלולה למות! "ואחר כי אתה האמנת לקול האות הראשון, צריך אתה להאמין לקול האות האחרון - כי המנורה מתה".
הנמשל: מי שמרשה לעצמו לעמוד במקום בו הוא מחליט ש"חסרה" מצוה, ועליו להמציא חיוב נוסף, למחרת - על פי אותה ההרגשה, עלול הוא להחליט שישנם גם מצוות "מיותרות" והוא עלול לוותר עליהם, ולגרוע ממצוות התורה.
מעתה, לשון הכתוב מקבלת אופי שונה: "לֹא תֹסִפוּ עַל הַדָּבָר אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם - וְלֹא תִגְרְעוּ מִמֶּנּוּ", לא תוסיפו - כדי שלא תגרעו! כלומר, הוספה יכולה לגרום לחיסוּר ולכן היא אסורה. וכן כתב ה"כלי יקר: "לא תגרעו - אינו ציווי", אלא תוצאה בלתי נמנעת, "והוא כמו נתינת טעם על - לא תוסיפו", כי כל המוסיף - סופו לגרוע.
רש"ר הירש מחדד, שהאדם המרשה לעצמו להוסיף ו"לתקן" את המצוות שנתנו על ידי האלוקים, הרי שהוא נגוע בחטא הכפירה: "כל המוסיף עליהן או גורע מהן "מזייף" את דבר ה', מכניס "סברה אנושית" לאמת של מחשבות ה' הנצחיות, מוריד את המצוות שה' יסד - לדרגת השטחיות של חיצוניות אנושית".
לדבריו, יש "מכנה משותף" בין איסור זה - לחטא עבודה זרה: "שרירות הלב, הכופרת בנצחיות האלוקית של התורה - ולו רק ביחס למצוה אחת - והמייחסת משקל שוה לדעתו של אדם ולמצות ה', שקולה כחטא עבודה זרה". רוצה לומר, מי שמייחס לעצמו "חשיבות" כל כך גדולה - להוסיף על דברי ה', הרי שהוא כופר במושג האלוקים ובמהותו.
החת"ם סופר, בספרו "תורת משה" מבאר,שהאיסור - "לא תוסיפו על הדבר אשר אנכי מצוה אתכם", יש במשמעו גם - "שלא תוסף להגדיל ולרומם ולומר, על דבר שאינו חמוּר כל כך - שהוא חמוּר יותר! אלא, כל אחד כמו שצוה הקב"ה: לא תעשה, ועשה, דרבנן, מנהגים. הגם שכל דבר, אפילו מנהג קל - חמוּר הוא, ועונשן גדול ורב. מכל מקום, יש חילוק רב ביניהם - להקל לעת הצורך. כגון, במקום חולי והכרח, ומקום מצוה".
רוצה לומר, יש להתייחס לכל דין - במידה הראויה לו, ומי שנותן לאיסור דרבנן - חומרה של איסור דאורייתא, או נותן למנהג - חומרה של מצוה, הוא עובר בזאת על איסור "לא תוסיפו".
אולי ניתן לחדד: "תָּפַשְׂתָּ מְרוּבֶּה-לֹא תָּפַשְׂתָּ!" (ראש השנה ד:), אם אתה מחמיר - בדין "קל", ומשווה אותו אל הדין ה"חמוּר", הרי אתה למעשה "מְגַמֵּד" בעיני האנשים - את הדין החמוּר, ומשווה אותו - אל הקל! ויצא שכרו בהפסדו.