"וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. דַּבֵּר אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם קְדֹשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה' אֱלֹקֵיכֶם" (ויקרא י"ט פסוקים א - ב)
בפרשה זו, פונה האלוקים אל עם ישראל עם רשימת דרישות תחת הכותרת: "קְדֹשִׁים תִּהְיוּ!" ובמסגרתה, הוא מכוון אותם לעלייה נוספת באיכות המעשים והפעולות היומיומיות שלהם.
הרמב"ן מבאר, שגם אחרי האיסורים המפורשים בתורה, עלול היהודי להרגיש שכל מה שאינו נאסר עליו בפירוש - אזי, הוא חופשי לעשותו, מתוך התחושה ש"מה שלא כתוב - שהוא אסור, הרי הוא - מותר", ובעל התאוה המתחכם ישתדל "לעקוף את האיסור", ולחפש לעצמו "דרכים כשרות" כדי לממש את מאוויו ויצריו, "והנה יהיה - נבל ברשות התורה".
לשם כך, דורשת התורה "קדושים תהיו" - "פרושים תהיו". וזה לשונו: "לפיכך בא הכתוב - אחרי שפרט האיסורים שאסר אותם לגמרי, וציוה בדבר כללי - שנהיה פרושים מן המותרות. ולא ישמש אלא כפי הצריך בקיום המצוה ממנו. ויקדש עצמו מן היין במיעוטו. וגם ישמור פיו ולשונו מהתגאל בריבוי האכילה הגסה ומן הדבור הנמאס, ויקדש עצמו בזה עד שיגיע - לפרישות".
אם כן, ציווי זה משמש כתוספת על כל המצוות: "קדש עצמך - במוּתר לך!" (יבמות כ.). תפקידו של היהודי אינו מסתיים בהצמדות לכתוּב, בביצוע מדוייק ושמירה קפדנית על החוק - כפי לשונו. אלא עליו להבין ולהפנים גם את "רוח החוק והמחוקק", ולפעול בכל ענייניו על פי אותו חזון של קדושה אישית. פעולות רבות - אין עליהם התייחסות בכתוב, ומכל מקום, הם עדיין "בתחום האפור" - השלילי, ואף הם אסורים.
גם רש"ר הירש מסביר, שפרשת "הקדושה" אינה עוסקת בפשעים הגסים, "אלא מדובר כאן באותם סוגים של גניבה, שקר ושבועת שקר, היכולים לחדור בכל חיי המסחר והחברה, ולא עוד, אלא שיכולים הם להיות האופי השליט באומה, ומתוך שהכל דשים בהם, כבר ניטל מהם "אות הקלון" של הפשע, גדולה מזו, הם נחשבים "אָמָּנוּת", הראויה לשבח ולכבוד. אך בעיני ה' הם שפלים ונבזים - כגניבה וכשקר וכשבועת שקר פשוטים. עליהם מזהיר כאן דבר ה' - הבא לקדש את עמו".
גם ב"חברה מתוקנת", מי שמנצל "פרצות בחוק" ו"הולך בין הטיפות", ובעקבות כך - מצליח לעשות לביתו בלא לעבור בצורה גסה על איסור מפורש - אינו נאשם על כך, ולפעמים אפילו משמש כמושא להערכה. הרי שעל פי דרישות התורה - אין לכך מקום, ועל היהודי מוטלת החובה והאחריות לשרת את התכלית והרצון האלוקי המביט אליו מתוך התורה גם אם אינו מופיע בכתוב, אלא נמצא "בין השורות".
על פי דברינו, ניתן לחדד רעיון נוסף. היה אפשר להתלבט, האם יוצא היהודי ידי חובתו בעולמו, על ידי שהוא מקיים את כל חוקי ומצוות התורה - לפי הספר. או שמא עליו להפוך את אישיותו ומהותו - לחיוב, ולשפר את מידותיו ותכונות נפשו - ולהיות "אדם טוב"? כי גם יהודי שומר תורה ומצוות, עלול למצוא את עצמו בחדר, בחושך, בשקט, בשקט, מביט בראי ושואל את עצמו: "עכשיו, כאשר רק אני כאן, ואף אחד לא רואה, האם אני אדם טוב - באמת?!"
אמנם, התורה מצווה בפירוש "וְעָשִׂיתָ הַיָּשָׁר וְהַטּוֹב" (דברים ו), כלומר: אתה חייב 'לעשות' טוב. אבל האם אתה חייב גם 'להיות' טוב? האם מספיק לעשות צדקה, או שמא עליך להפוך ולהיות "צדיק"? האם מספיק לעשות חסד, או שמא עליך להפוך ולהיות "חסיד"? ובמילותיו של ויליאם שייקספיר: להיות, או לא להיות? - זאת השאלה.
נראה, שהתשובה לכך מצויה במילים אלו: "קְדֹשִׁים - תִּהְיוּ!" לא די בכך שתנהגו בדרך הקדושה, לא מספיק שתנהלו את חייכם על פי הדרישות הכתובות, אלא מחובתכם "להיות קדושים" - לאמן את עצמכם, לשנות את האישיות, ולרכוש תכונות טובות, שיהפכו להיות - חלק מכם. רק בדרך זו של שינוי האופי, יוכל היהודי להעפיל ולעמוד בסטנדרטים המופיעים בפרשה זו - שנדמים לעיתים, כמעט בלתי-אנושיים, ובשִׂיאם - הוא מצוּוה: "לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ. לֹא תִקֹּם וְלֹא תִטֹּר אֶת בְּנֵי עַמֶּךָ. וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ - כָּמוֹךָ!" (פסוקים י"ז - י"ח).
אפשר להוסיף, שיש חיוב "להיות אדם טוב", כי בכל מעשה שהאדם עושה ואפילו אם תהיה זו פעולה "טכנית" הרי הוא יוצק לתוכה משהו מעצמו - מהאישיות שלו, שייחודי רק לו. וממילא, ככל שהאדם יהיה טוב יותר, כך כל מצוה שהוא יעשה - תהיה איכותית ושלמה יותר.
כמו למשל, שני שחקני תאטרון המבצעים את אותו "תפקיד", עם אותו לבוש ואותה התפאורה, אותו הטקסט ואותם תנועות גוף וידיים, ועדיין... "המשחק" שלהם שונה! כי כל אחד מהם מביא אל "הדמות" משהו אישי, משהו מעצמו, מהאופי שלו, מהרפתקאות החיים שעברו עליו, הוא יוצק מהתכונות שלו - לאישיות שאותה הוא מגלם.
על אותו משקל, אדם שמקיים מצוה ואפילו אם זה כרוך בפעולה "טכנית", מכל מקום, הוא עושה אותה עם החותמת האישית שלו, הוא יוצק למצוה משהו מהאופי ומהמהות שלו. גם לומד התורה, הקורא את אותו טקסט - שלומדים האחרים, עדיין, הוא לומד ומבין בזה עומק מסוים - שייחודי רק לו. אינה דומה תורתו של המתון - לתורתו של הפזיז, אינה דומה תורתו של בעל הגאוה - לזו של העניו.
אם כן, חובה על האדם לא רק עשיית טוב, אלא גם - להיות טוב, כדי שכל מצווה שהוא יקיים - תהיה איכותית וטובה ושלמה יותר, לפי האישיות של המבצע אותה.
נמצאנו למדים: "קְדֹשִׁים תִּהְיוּ" - מוכרחים "להיות טובים".