פרשת "צו" היא הפרשה השניה בספר "ויקרא" המכונה "תורת הכהנים", וגם היא עוסקת בפירוט סוגי הקורבנות. עניין "הקורבן" כביטוי לעבודת האלוקים, מעלה תמיהה רגשית ומוסרית: מדוע נטילת חייה של בהמה נחשבת כפעולה נעלה, ומכפרת על חטאיו של האדם?
רמב"ם בספרו "מורה הנבוכים" (חלק ג פרק ל"ב) מבאר את רעיון ההקרבה - בצורה מפתיעה. לדבריו, כיון ש"אי אפשר לצאת מן ההפך אל ההפך - פתאום, ולזה אי אפשר לפי טבע האדם שיניח כל מה שהרגיל בו - פתאום". ומתוקף העובדה, שמנהג כל האומות היה לעבוד את האלוהים שלהם על ידי הקטרה והקרבה, "לא גזרה חכמתו ותחבולתו המבוארת בכל בריאותיו - שיצוונו להניח מיני העבודות ההם כולם ולבטלם, כי אז היה מה שלא יעלה בלב לקבלו, כפי טבע האדם שהוא נוטה תמיד למורגל".
עד כדי כך, שאילו היה משה דורש מהעם במדבר לעבוד את האלוקים בצורה "מופשטת" לחלוטין - בלא קורבנות, דבריו לא היו מתקבלים אצלם, והיו חושדים בו בנביאות שקר. "והיה דומה אז כאילו יבוא נביא בזמננו זה - שיקרא לעבודת השם, ויאמר השם צוה אתכם שלא תתפללו אליו ולא תצומו ולא תבקשו תשועתו בעת צרה, אבל תהיה עבודתכם מחשבה מבלתי מעשה".
ומשום כך, השאיר הקב"ה את עבודת הקורבנות המוטבעת באופיים - בידי ישראל, אלא שהעתיק אותם "מהיותם לנבראים ולעניינים דמיוניים שאין אמיתות להם - לשמו יתברך, והגיע התחבולה בזאת הערמה האלוקית - שנמחה זכר עבודה זרה".
הרמב"ם עומד על כך שפירוש זה מקורי, והוא מודע לחולשה לקבל רעיון זה שהקב"ה מצוה אותנו על הקורבנות - לא כאידיאל, אלא כברירת מחדל: "ואני יודע שנפשך תברח מזה העניין בהכרח בתחילת מחשבה, ויכבד עליך". ומכל מקום, הוא דבק בעמדתו בעניין זה.
אחר כל הדברים האלה, אנו תמהים: מתי נעלם ה"דחף" שהרמב"ם מתאר אותו - כיצר שכמעט אי אפשר לעמוד בפניו? מדוע אין אנו מרגישים היום "חיבור" וצורך נפשי עז - לעבודת השחיטה והקרבת קורבנות? אדרבה, פעמים שנפשנו סולדת מהתיאורים המהווים חלק משגרת היום במקדש. די לנו אם נזכיר את דברי הגמרא (פסחים ס"ה:) המתארת כיצד ב"ערבי פסחים" היו סותמים את פתחי המרזבים בעזרה שבמקדש, כדי שיתכנס כל הדם של קורבנות פסח ונוצרה "בריכת דם" בבית המקדש, ו"גובה פני הדם" הגיע עד לברכיהם של הכהנים שהלכו בתוכו.
שמעתי מהרב אהרן טננבאום שליט"א - ביאור נפלא: הגמרא בסנהדרין (דף ק"ב:) מספרת שמנשה מלך יהודה שחטא והחטיא את ישראל, נגלה לרב אשי בחלומו והוכיח לו שהוא - מנשה, יודע יותר הלכות ממנו - רב אשי. שאל אותו רב אשי: "אם כן - שחכם אתה כל כך, מדוע עבדת עבודה זרה?" אמר לו: "אם היית חי בדור שלי, אתה עצמך היית מרים שולי בגדך, ורץ לעבוד עבודת כוכבים", משום שהיצר לעבודה זרה היה חזק מאוד באותו הזמן.
מתי נחלש אותו כח היצר - לעבודת אלילים? דבר זה מבואר במסכת יומא (דף סט:), שם מסופר על אנשי כנסת הגדולה שבקשו רחמים שיימסר בידיהם "יצר הרע לעבודה זרה" - שגרם לחורבן הבית, ולשריפת ההיכל, ולמיתת הצדיקים, ולגלות ישראל מארצם. לצורך כך, הם התענו שלושה ימים ושלושה לילות, ואכן יצא "גור אריות מאש" - מבית קדשי הקדשים, והוא "היצר של עבודה זרה". כלאו אותו בסיר של עופרת, ובכך מאז ועד היום - סר כוחו.
הגמרא ממשיכה ומספרת, שסברו החכמים - הואיל ועת רצון הוא, נבקש רחמים שיימסר בידינו גם "יצרא דעבירה" - "יצר הרע לעריות, ואיסורי ביאה". ואכן, גם הוא נמסר בידיהם וכלאו אותו במשך שלושה ימים, ובעקבות כך לא מצאו ביצה טריה בכל ארץ ישראל - כי גם התרנגולים לא נזקקו לנשותיהן. ראו שבכך בטלה פריה ורביה ומכלים את העולם, סברו "ניבעי רחמי אפלגא" - לבקש רחמים שיימסר בידיהם רק חלקו של היצר הרע - החלק שדוחף את האדם לעבירה, ועדיין יהא היצר שולט באדם - ליזקק לאשתו, אבל "פלגא ברקיעא לא יהבי" - בשמים לא נותנים "חצי דבר", מה עשו? סימו את עיניו ועזבוהו. והואיל מה שעיוורוהו, שלכל הפחות לא יגרה היצר את האדם - בקרובותיו.
תיאור זה, מעלה סימני שאלה: מדוע יצא "היצר הרע של העבודה זרה" דווקא מבית קדשי הקדשים? מה מקומו לשם? אלא משמע, שאותו "יצר" שדוחף את האדם לעבודת אלילים - הוא ה"יצר" הדוחף אותו לעבודת הקורבנות. כלומר, אין שני יצרים! אלא יצר אחד - שמדרבן את האדם לזבוח לאלוקיו, ואם הוא אינו משתמש בו לכיוון הנכון - הרי הוא הופך את פניו ומשכנע אותו לזביחה אחרת - אסורה. ולכן מקומו הטבעי הוא בקדשי הקדשים, משום שזו מטרתו העיקרית - למשוך את האדם לעבודת בית המקדש.
הוכחה נוספת, נוכל למצוא מ"היצר הרע של העריות", שם אנו נחשפים בבירור לכך, שזו "עיסקת חבילה" - אותו "יצר הרע" שמסית את האדם לעבור עבירה, הוא גם ה"יצר הטוב" שמדרבן את האדם לעשיית מצוות ולהרבות את העולם.
רוצה לומר, ה"כח המניע" הוא אותו "כח", אלא שיש להשתמש בו למטרות נכונות. וזה הפירוש: "פלגא ברקיעא לא יהבי" - אין חצי יצר, כי הוא בריה אחת! מעתה ניתן לומר, שברגע שביטלו את כוחו של "היצר הרע לעבודה זרה", באופן אוטומטי - באותו רגע, בטל כוחו של היצר המושך את האדם להקרבת קורבנות לה'. ומעתה מובן, מדוע אין בנו "משיכה טבעית" לעבודת הקורבנות והזביחה? כיון שהיצר לעבודה זרה - הוסר, ניטל מאיתנו גם הדחף לעבודת ה' - בדרך זו של זביחה וקורבנות.