והיה לך ולהם לאכלה(בראשית ו' כא'). הגמרא בגיטין סב. אומרת שאסור לאדם לאכול לפני שהוא נותן אוכל לבהמתו שנאמר "ונתתי עשב בשדך לבהמתך ואכלת ושבעת"(דברים יא' טו') הפסוק מקדים את אכילת הבהמה באומרו ונתתי עשב בשדך לבהמתך ורק לאחר מכן ואכלת ושבעת.
מבואר בספר "שלמה משנתו" עמ"ס ברכות דף מ. שלמרות שהפסוק אינו מדבר על האדם שנותן מזון לבעלי החיים אלא על הקב"ה שהוא הממציא מזון לבעלי החיים בכל זאת הגמרא אומרת שניתן ללמוד את האיסור לאכול לפני שמאכיל את בהמתו מהפסוק.
וההסבר הוא כי הגמרא מבינה שמאחר והקב"ה נותן את העשב בשדה לבעלי החיים לכן האדם יכול לאכול את סעודתו ואינו צריך הוא לדאוג להאכיל את בהמותיו אבל אם לבהמה בשדה לא היה מה לאכול אזי חובת האדם הייתה קודם לדאוג לבהמותיו ורק לאחר מכן לעסוק בסעודתו.
הקשה המהרי"ל דיסקין בחידושיו על התורה מדוע כאשר נח מצטווה להכניס אוכל לתיבה הקב"ה אומר לו "ואתה קח לך מכל מאכל אשר יאכל וכו' והיה לך ולהם לאכלה" והפסוק מקדים את מאכל האדם למאכל הבהמה באומרו "והיה לך ולהם לאוכלה" ולכאורה הפסוק היה צריך להקדים את מאכל הבהמה לפני מאכל האדם מפני שלאדם מותר לאכול רק לאחר שנתן לבהמתו לאכול.
ובבאר מרים תירץ דבפרשת נח הקב"ה מצווה את נח להכניס אוכל לתיבה עבור אותם העתידים לשהות בתיבה וממילא הפסוק עוסק בשוהי התיבה שהם בני האדם ובעלי החיים ואך ברור הוא כי בין שוהי התיבה האדם חשוב יותר מן הבהמה ולכן הפסוק מקדים את האדם לבעלי החיים.
אבל בפסוק "ונתתי עשב וכו' לבהמתך ואכלת ושבעת וכו' " שהוא המקור ללימוד הדין שם באמת התורה מקפידה ומקדימה את בהמת השדה לאדם כדי ללמדנו את דין הקדימה.
איסור אכילה או גם איסור טעימה
בגמרא ברכות מ. מובא דין הקדמת מאכל הבהמה למאכל האדם בלשון של "אסור לאדם שיאכל קודם שיתן מאכל לבהמתו" הרי משמע מהגמרא כי איסור ההקדמה נאמר דווקא באכילה(אכילת סעודה) אבל בטעימה בעלמא אין חיוב להקדים את טעימתו לאכילת בהמתו.
אבל בגמרא גיטין סב. מובא דין ההקדמה בלשון של "אסור לאדם שיטעום כלום עד שיתן מאכל לבהמתו" הרי משמע כי דין ההקדמה נאמר לא רק על אכילת סעודה גמורה אלא גם על טעימא בעלמא.
הרא"ש בברכות פרק ו' סימן כב' וכן הרי"ף פוסקים להלכה כי אסור לאדם לטעום כלום לפני שיתן אוכל לבהמתו כגירסת הגמרא גיטין סב.
אך הט"ז באו"ח סימן קסז' כתב שמאחר והגמרא בברכות מביאה את הדין בלשון של אסור לאכול הרי ההלכה היא שטעימה מותרת.
ומבאר המהר"ם חאגיז את דברי הט"ז דלכאורה יש לקשות מדוע הט"ז מעדיף לפסוק את גירסת הגמרא בברכות שאוסרת אכילה ומתירה טעימה ואינו פוסק על פי גירסת הגמרא בגיטין שאוסרת אפילו טעימה בעלמא.
ומבאר המהר"ם חאגיז שמאחר ובגמרא בברכות מבוררים ונלמדים דיני הסעודה והברכות יש להעדיף את גירסתה על פני גירסת הגמרא בגיטין ששם דין הקדימה הובא כבדרך אגב.
הנשמת אדם בכלל ה' סובר כשיטת הט"ז וכגירסת הגמרא בברכות מ. שמותר לטעום לפני שמאכיל את בהמותיו ובכל זאת הוא סובר כי אין מחלוקת בין הסוגיא בברכות מ. לסוגיא בגיטין סב. אלא ההיפך הוא הנכון והסוגיות משלימות אחת את השנייה.
וההסבר הוא שבגמרא בברכות מ. מובא הדין העיקרי שטעימה לפני האכלת בהמותיו מותרת ואכילה אסורה ולאור דין זה מוסיפה הגמרא בגיטין סב. ומגדירה שהטעימה המותרת היא רק טעימה בעלמא אבל אסור להתחיל את הסעודה ולטעום ממנה משהו ולאחר טעימה זו לתת אוכל לבהמותיו אלא הטעימה המותרת היא רק טעימה בעלמא ולא טעימה שהיא התחלת סעודה.
האם החיוב להקדים מאכל בהמתו הוי צורך הסעודה
הגמרא בברכות מ. מביאה את מחלוקת ר' יוחנן ורב ששת מה הדין במקרה שבירך ברכת המוציא אך לפני שטעם מן הפת אמר תנו מאכל לבהמתי ר' יוחנן סובר שהדיבור בין הברכה לאכילה נחשב כהפסק ולכן צריך לחזור ולברך
ורב ששת סובר שהאמירה תנו מאכל לבהמתי איננה נחשבת הפסק מפני שאסור לאדם לאכול לפני שמאכיל את בהמתו וממילא האמירה תנו מאכל לבהמתי מוגדרת כדיבור לצורך הסעודה שאיננו נחשב כהפסק כפי שמצינו שהאמירה הביאו מלח כדי לטבל את הפת איננה נחשבת הפסק בין הברכה לסעודה.
ולכאורה צריך להקשות שמאחר והחיוב להקדים את מאכל הבהמה לסעודתו נלמד מהפסוק ונתתי עשב בשדך וכו' הרי גם רב יוחנן צריך לסבור שאסור לאדם לאכול לפני שמאכיל את בהמתו ואם כן מדוע לשיטת רב יוחנן האמירה תנו מאכל לבהמתי נחשבת הפסק בין ברכת המוציא לטעימה מן הפת.
אולי אפשר לבאר את שיטת רב יוחנן על פי סברתו של המעדני יום טוב על הרא"ש בברכות פרק ו' סימן כב' דכתב המעדני יום טוב שיש להבחין בין האמירה תנו מאכל לבהמתי לבין האמירה הביאו מלח לטיבול הפת דמלח הוי ממש צורך הסעודה אך הסרת איסור איננה מוגדרת כצורך סעודה והסברא היא כי איסור המונח על כתפי האדם הוא כביכול עניין חיצוני לעצם הסעודה ואינו דומה למלח שנאכל עם הפת בסעודה עצמה.
עפ"ז ניתן לומר כי רב יוחנן ורב ששת נחלקו בסברת המעדני יום טוב דרב יוחנן סובר שהסרת איסור האכילה איננו נחשב כצורך הסעודה ממש ולכן האמירה תנו מאכל לבהמתי נחשבת כהפסק אך רב ששת חולק וסובר שמאחר ולא ניתן לאכול לפני הסרת האיסור הרי הסרת האיסור יכולה להיחשב כחלק מצרכי הסעודה ולכן האמירה תנו אוכל לבהמתי איננה נחשבת כהפסק בין הברכה לאכילה.
האם חיוב הקדמת מאכל לבהמתו הוי מדאורייתא
בשו"ע או"ח סימן קסז' סעיף ו' נפסק שהאמירה תנו מאכל לבהמתי איננה נחשבת כהפסק בין הברכה לאכילה והוסיף הרמ"א שלכתחילה לא יפסיק כלל בין הברכה לאכילה.
וכתב הביאור הלכה על השו"ע שהמגן אברהם בסי' רעא' מביא בשם תשובת מהר"ם שאיסור האכילה לפני בהמתו הוא איסור דאורייתא מפני שהאיסור נלמד מפסוק ולכן מותר להפסיק בין הברכה לאכילה ולומר תנו מאכל לבהמתי והסברא היא כי הברכה היא דין דרבנן ואיסור אכילה קודם בהמתו הוי איסור מדאורייתא.
עוד כתב הביאור הלכה שמתוך דברי הבה"ג והרמ"א שפוסקים דלכתחילה לא יפסיק באמירת תנו מאכל לבהמתי משמע שאיסור האכילה לפני שמאכיל את בהמתו הוי דין דרבנן.
מתוך דברי הביאור הלכה משמע שאם איסור האכילה לפני בהמתו הוי מדרבנן אזי האמירה תנו אוכל לבהמתי נחשבת כהפסק בין ברכת המוציא לטעימה מן הפת אך אם איסור האכילה הוי מדאורייתא אזי האמירה תנו אוכל לבהמתי איננה נחשבת כהפסק בין הברכה לאכילה.
אך לכאורה בשיטת הרמב"ם ניתן להוכיח כי גם אם איסור האכילה לפני בהמתו הוי מדרבנן בכל זאת האמירה תנו מאכל לבהמתי לא תחשב הפסק בין ברכת המוציא לאכילת הפת.
הרמב"ם בהלכות עבדים פרק ט' הלכה ח' כתב שחכמים הראשונים ממידת חסידותם היו מקדימים את מאכל עבדם ובהמתם לפני המאכל שלהם ואם כן משמע שעניין הקדמת מאכל הבהמה הוי רק מידת חסידות וביאר החוות יאיר סי' ב' כי מה שהגמרא בברכות מ. אמרה שאסור לו לאדם לאכול לפני בהמתו הוי רק איסור ממידת חסידות ולא מעיקר הדין.
בהלכות ברכות פרק א' הלכה ח' כתב הרמב"ם כי האמירה תנו מאכל לבהמתי איננה נחשבת כהפסק בין ברכת המוציא לאכילה מן הפת.
ממילא משמע כי למרות שאיסור האכילה לפני הבהמה איננו דין דאורייתא בכל זאת אין האמירה תנו אוכל לבהמתי נחשבת כהפסק.