זכות העובד לשבות

דין חזרת הפועל מעבודתו באמצע היום נלמד מהפסוק "כי לי בני ישראל עבדים" שבני ישראל הם עבדי ה' אבל הם אינם עבדים לעבדים – המעסיק מוגדר כעבד כמאמר הפסוק כי לי בני ישראל עבדים.

הגמרא בבא מציעא עז. מביאה כמה סייגים וחריגים שבהם אין העובד יכול להפר את סיכום העבודה ואין הוא יכול להפסיק את עבודתו באופן פתאומי, אך עקרונית ניתן לומר שהתורה נתנה לעובד זכות להפסיק את עבודתו ולהפר את הסיכום עם המעסיק.

לאור זכות זו יש לדון האם שביתת עבודה אשר נועדה לשפר את זכויות העובד בשכר או בתנאים סוציאליים וכדומה, מוגדרת כהפסקת עבודה באמצע היום, אשר באופן עקרוני היא מותרת.

או שמאחר והעובד אינו מתכוון להפסיק את עבודתו בשביתת העבודה, אלא מטרת השביתה היא להביא לשיפור תנאי העסקה בכדי להמשיך לעבוד, אזי לא ברור כי לעובד יש זכות להפר סיכום ולגרום למעסיק נזק ממוני בעקבות שביתת העבודה.

עוד יש לדון בזכות העובד לשבות ולשנות את חוזה העבודה משום שבשו"ע סי' שלג' ובסי' שלז' נפסק כי על הפועל להיות מסור לעבודתו.

לכן אסור לפועל לעבוד בלילה, משום שהעבודה בלילה יכולה לפגוע בעירנות העובד וביכולתו לעבוד כראוי במשך היום. (ועיין שם בדינים נוספים אשר חלים על העובד מכוח החובה לספק עבודה ראויה ואיכותית)

ממילא יש לדון האם שביתה אשר גורמת למעסיק נזקים והפסדים מוגדרת כפגיעה במסירות העובד או בהתחייבות שלו לקיים עבודה ראויה וטובה.

הגמרא בבא בתרא ח: אומרת שבני העיר יכולים לקבוע את מחיר מצרכי המזון השונים וזאת כדי להתמודד עם הפקעת מחיר או עם האמרת יוקר המחיה.

כמו כן בסמכות בני העיר לקבוע את שכר הפועלים ואף להטיל קנסות על מעסיקים אשר אינם עומדים בתשלומי השכר שנקבעו.

עוד נאמר בסוגיא כי סמכות בני העיר לקבוע את שערי המזון ושכר הפועלים היא דווקא במקרים בהם אין בעיר אדם חשוב (גדול בתורה) אשר בידו להכריע בשאלות ממוניות ובסכסוכי סוחרים, אבל במקרים בהם יש בעיר אדם חשוב, אזי תקנות השערים וקביעת שכר הפועלים מותנות ומצריכות את הסכמתו.

לאור דברי הגמרא כתב הרא"ש כי בעלי אומניות מסוג מסוים יכולים לקבוע לעצמם כללים הנוגעים לשכר עבודתם או לתנאי העסקה אחרים ובר"י מגא"ש ביאר שאדם חשוב הוא תלמיד חכם אשר ממונה פרנס על הציבור.

השו"ע בחו"מ סי' רלא סעי' כח' פסק להלכה כי בעלי אומנויות יכולים לקבוע ביניהם את כללי התחרות העסקית וכן את תנאי המסחר וקביעת מחיר העבודה והוסיף הרמ"א כי לתנאים יש תוקף רק בסיכום של כלל בעלי האומנות, אך אין מיעוט בעלי אומנות יכולים לקבוע תנאים אשר יחייבו את כלל בעלי המלאכה.

עוד פסק השו"ע כי אם בעיר יש אדם חשוב הממונה על הציבור, אזי תקנות המסחר צריכות להיות על דעתו וביאר הרמ"א שהגבלת תוקף התקנות אשר מצריכות אדם חשוב, הינן מתייחסות רק לכללים אשר יש בהם הפסד ממון למאן דהו, אך כללי מסחר שאין בהם הפסד ממון יכולים לקבוע בעלי האומנויות בעצמם.

מתוך דברי הגמרא והרא"ש פסק האגרות משה בחו"מ סי' נט כי לארגוני עובדים או וועדי עובדים קיימת זכות לקבוע תנאי העסקה וכן יש להם זכות לקיים שביתות עבודה למרות התנגדות המעסיק.

עוד פסק באגרות משה שוועד העובדים יכול לחייב את הפועלים שמתנגדים לשביתה לקיים את החלטת הועד, משום שאי ההצטרפות לשביתה יש בה כדי לפגוע בתנאים ובשכר של שאר העובדים וממילא העובדים באמצעות ארגון העובדים יכולים לטעון כלפי חבריהם שאינם שובתים את טענת פסקת לחיותי (פגעת בפרנסתי)

הגמרא בבא בתרא כא: מעלה את טענת פסקת לחיותי – פגעת בפרנסתי שהיא חיותי, ביחס למצבים של תחרות עסקית או פגיעה בפרנסת הטוען, דין הגמרא נפסק להלכה בחו"מ סי' קנו' סעי' ה'.

אחד מהמקרים הנידונים בגמרא הוא בן מבוי אשר רוצה לעסוק בטחינת קמח בעוד שבמבוי כבר יש מי שעוסק באומנות הזו. (זהו הדין העקרוני אך כמובן ישנם תנאים רבים ולא בכל מצב נאסרת התחרות העסקית ואין כאן מקום להאריך בדיני התחרות המסחרית).

הפוסקים מביאים סברא נוספת להתיר את שביתת העבודה. המשנה בבא מציעא פג. אומרת שתנאי העבודה תלויים במנהג המקום ולכן אם מנהג המקום שהמעסיק נותן לעובדים מזון או דברי מתיקה וכן שעות מנוחה וכדומה אזי המעסיק חייב בתנאים הללו, גם אם ההטבות לא נכללו במפורש בחוזה העבודה.

הריב"ש בסי' תעה' פוסק כי לא כל מנהג מדינה מחייב, אלא חובת המעסיק במנהג המדינה היא רק ביחס למנהג מקובל וידוע.

מתוך כך סוברים הפוסקים כי מאחר שכיום נהוג שהעובדים מתארגנים בוועדים ובארגונים שונים וכן מפורסמת בפי כל דבר זכות העובדים על פי מנהגי המדינה לקיים שביתות עבודה, אזי יש לומר כי זכות זו נכללת בתנאי העבודה שמחייבים את המעסיק וזאת למרות שלא הוסכם או נכתב כך בחוזה העבודה.

הדברים נכתבו בתמצות לעיון ולימוד ואין בהם הוראת הלכה למעשה.

לתגובות: stern1416@gmail.com