הגמרא במסכת בבא מצעיא כג. אומרת כי מותר לשנות מן האמת בנושאים הנוגעים לצניעות, ענווה או שיש בהם בכדי לגרום נזק לזולת.
וכגון תלמיד חכם שנשאל האם סדורה משנתו במסכת מסוימת, הרי שמשום מידת הענווה, יכול הוא להשיב כי אין הוא בקיא דיו.
וכן אדם הנשאל האם חברו מקבל את אורחיו כראוי, ומכבדם במיני מאכל משובחים, הרי אם הנשאל חושש כי אנשים שאינם מהוגנים יבקשו להתארח אצל חברו ובכך יכלו את ממונו, או יסבו לו נזקים אחרים, אזי יכול הוא לשנות מן האמת ולהשיב, כי אין חברו מארח ברוחב לב.
לאור זאת יש לדון האם מותר לשנות מן האמת באופנים שלא נגרם לזולת או לשומע, נזק או חיסרון.
היראים בסי' רלה' כותב כי שקר שאינו גורם נזק או רעה לזולת, אזי אין הוא נכלל באיסור התורה של "מדבר שקר תרחק".
כשיטת היראים ניתן לדייק מדברי הרמב"ם, שלא מנה בספר המצוות את האיסור לשנות מן האמת אלא התייחס רק לשקר שנאמר בכדי לעוות את הדין או לעכבו.
וזאת כפי שפוסק הרמב"ם בהלכות טוען ונטען פרק טז' הלכה ט' שאסור לאדם לטעון טענות שקר בכדי לעוות את הדין או לעכבו.
אבל הרבינו יונה בשערי תשובה בשער ג' כתב כי כל שקר וכל אמירה שהיא איננה אמת הרי היא אסורה ולכן אין לשנות מן האמת בסיפור דברים בעלמא וזאת למרות שאין השומע ניזוק או מפסיד מן הדברים.
כראיה לשיטתו מביא הרבינו יונה את דברי הגמרא במסכת יבמות סג. אשר דורשת את הפסוק "למדו לשונם דבר שקר" (ירמיה ט' ד') כי אסור לשקר גם במילי דעלמא, אלא שכתב הרבינו יונה שאיסור זה הוא מדרבנן.
אך במגן אבות לרשב"ץ כתב, כי העולם עומד על האמת וכי ציווי התורה "מדבר שקר תרחק" נאמר על כל סוג של דבר שקר, וכן שיטת הספר חרדים במצוות עשה פ"ד מ' כו'.
החזון איש בספרו אמונה וביטחון פ"ד כתב שחז"ל החמירו מאוד בדבר השקר, וכי הגמרא בסנהדרין צז. מספרת על עיר בשם קושטא שדיברו בה רק אמת ואף אדם לא מת שם קודם זמנו.
וכן משמע מדברי הגמרא, כי השקר יכול לקצר חס ושלום את ימי האדם, ועוד דורשת הגמרא בסנהדרין ק. את הפסוק בתהילים קא' "דובר שקרים לא יכון לנגד עיני" שהקב"ה מוציא ממחיצתו את מי שמשנה מדיבורו ואינו רגיל בדבר אמת.
הגמרא בשבועות לא. אומרת כי לתובע אסור להטעות את בית הדין ולהעלות בפניהם טענות שאינן אמת, בכדי שבית הדין יחייב את הנתבע שבועה, משום שנאמר מדבר שקר תרחק.
וכגון נתבע שחייב לחברו מאה מנה, וכן חוב נוסף שלא ניתן להוכיח אותו בבית הדין, וממילא חושב התובע בליבו , כי הוא ייטען שהנתבע חייב לו מאתיים מנה, ולכן בית הדין יחייבו את הנתבע שבועה, מדין מודה במקצת החוב שחייב שבועה.
ומאחר שהנתבע כבר מתחייב בשבועה, אזי יבקש התובע מבית הדין להפעיל גם את דין גלגול שבועה, אשר מתיר להוסיף על שבועה שהנתבע כבר התחייב בה(בהודאתו במקצת החוב), עוד נושאים אחרים שאין בהם כשלעצמם בכדי לחייב את הנתבע בהם שבועה, וממילא התובע סבור כי הנתבע יפחד להישבע לשקר על החוב השני, שעד עתה הוא לא הצליח להוכיח אותו בבית הדין.
ועל כך אומרת הגמרא כי אין לתובע לנקוט בפעולה כזו, משום שהטענה כי הנתבע חייב לו מאתיים מנה היא שקר, ואין לטעות ולומר כי הטענה נאמרת בבית הדין, לא בכדי לשקר סתם, אלא בכדי להעמיד את הדין על האמת, ובכדי שהתובע יוכל לקבל גם את תביעתו הנוספת.
וממילא משמע כי אין לטעון טענת שקר גמור, על אף שאין מטרת הטענה היא שקר בעלמא אלא בכדי להשיב לעצמו ממון נוסף שאינו יכול לתובעו בבית הדין.
בשו"ת הרשב"א ח"ג סי' פא' נשאל ביחס למקרים מיוחדים שבהם בית הדין לא יוציא מיד התובע ממון שהוא כבר תפס מיד הנתבע.
האם יכול התובע לטעון בבית הדין טענות של שקר בכדי להציל את ממנו מיד הנתבע, מפני שמה לי אם התובע תפס מיד הנתבע בעצמו, ומה לי אם התובע טוען טענות שקר בכדי להציל את ממונו.
והשיב הרשב"א כי אין לטעון בבית הדין שום טענת שקר משום שאסור לומר דבר שקר גם אם מטרתו היא להציל את ממונו.
כראיה לדבריו מביא הרשב"א את דברי הגמרא במסכת שבועות לא. שאומרת כי אסור לשלושה תובעים להתאחד מול נתבע אחד שחייב לשלושתם מנה, באופן שאחד מהם יהיה התובע, ושניים מהם יעידו כי הוא חייב לתובע מנה שלם, ולאחר פסק בית הדין , שלושתם יתחלקו בממון שבית הדין יחייב את הנתבע.
וזאת משום שיש במעשיהם ובעדותם של שני העדים שקר כי מאחר שהנתבע חייב גם להם, אזי הם מוגדרים כבעלי דין שעדותם פסולה, וממילא מעשה עדותם בשקר יסודו ( ולא בגלל שעדותם אסורה משום שהם בעלי דין, אלא דברי הרשב"א מכוונים למימד השקר שבמעשיהם), וזאת למרות שהנתבע באמת חייב להם ממון.
וביאר הריטב"א כי אם שני העדים, שהם גם בעלי דין עם הנתבע, מסלקים את ידם מן החוב, אזי יוכלו הם להעיד לטובת חברם השלישי, מפני שהם כבר לא מוגדרים כבעלי דין, וממילא עדותם כשרה.
ומתוך דברי הגמרא למד הרשב"א, כי אין לתובע להעלות טענות של שקר בכדי להוציא ממון שמגיע לו על פי דין ואליבא דאמת , וזאת אף במקרים בהם בית הדין לא יוציא ממנו ממון אשר הוא תפס ביוזמתו מבית הנתבע.
אך בראשונים מצינו מקרים שבהם יהיה מותר לאדם לשנות את דבריו וכגון מי שרוצה להציל עצמו משבועה.
בספר התרומות שער לח' הביא את דברי הראב"ד הסובר כי אם הנתבע חושש שמא על השבועה שהוא יתחייב בה, יחייב אותו התובע גם שבועה נוספת מכוח דין גלגול שבועה.
וכגון שהנתבע הודה במקצת החוב, שאז הוא מתחייב בשבועת מודה במקצת, וממילא התובע יכול לחייבו בשבועה נוספת( גלגול שבועה) על חוב אחר, שלא ניתן עליו כשלעצמו לחייב אותו שבועה.
וכתב הראב"ד כי בפני הנתבע עומדת אפשרות להינצל מהשבועה שמגולגלת עליו, וזאת על ידי שהוא יטען ביחס לחוב השני שכעת מגלגלים עליו את טענת איני יודע אם אני חייב לך.
וממילא הנתבע ייפטר משבועת הגלגול ,משום שאין גלגול שבועה, באם הנתבע טוען איני יודע על טענת החוב הנוספת.
ומתוך דברי הראב"ד שמותר לנתבע לשנות את טענותיו בכדי להיפטר משבועה, כתב הש"ך כי יורש אשר נתבע שאביו נותר חייב מאתיים מנה, ואילו היורש יודע בוודאות שאביו נותר חייב רק מאה מנה.
אזי כדאי ליורש לכפור בכל טענת התובע , כי אם היורש יודה במקצת החוב, אזי התובע יוכל לחייבו בשבועת מודה במקצת.
הברכת אברהם דייק מלשון הרמב"ם כי פעמים יהיה מותר לנתבע לשנות מן האמת, משום שהרמב"ם בהלכות טוען ונטען פרק טז' הלכה ט' פוסק כי לנתבע אסור לטעון טענות שקר בכדי לעוות את הדין או לעכבו.
ומדייק הברכת אברהם כי מדברי הרמב"ם משמע שהאיסור על הנתבע חל רק אם טענותיו השקריות יעוותו את הדין, אך אם טענת השקר תעמיד את הדין על האמת, אזי יסבור הרמב"ם שמותר לנתבע לשנות מן האמת ולהציל עצמו.
וכגון לווה שפרע את ההלוואה, עוד לפני זמן הפירעון שנקבע בין המלווה והלווה. במצב זה למרות שהנתבע פרע את חובו, הוא נמצא בעמדה דיונית נחותה ביחס לתובע, משום דקיימא לן שחזקה אין אדם פורע חובו תוך זמנו.
וממילא אם הנתבע יטען שהוא פרע את החוב בתוך הזמן, וכפי שבאמת התרחש ( ובאם אין לנתבע שטר פירעון המעיד על תשלום החוב), אזי בית הדין יהיו אנוסים לקבל את טענת התובע, מכוח החזקה שאין אדם פורע תוך זמנו.
ולכן סובר הברכת אברהם, כי הנתבע יוכל לטעון שהוא פרע את החוב בזמן, וממילא המלווה יזדקק להביא ראיה ולהוציא ממנו ממון , אך אחרת הנתבע יהיה נאמן.
ומתוך הדברים עולה כי ניתן לטעון שהרשב"א והרמב"ם על פי הבנת הברכת אברהם חולקים, האם ניתן לטעון שקר בכדי להציל את ממונו.
לשיטת הרשב"א לכאורה יהיה אסור שהרי הרשב"א הוכיח את שיטתו מדברי הגמרא בשבועות שאוסרת על שלושת בעלי הדין להוציא ממון באמצעות עדות ואמירת דבר שאינו אמת גמורה, ואילו לשיטת הרמב"ם ייתכן ויהיה מותר.
כמו כן גם ניתן לטעון כי אין לחלק בסברא בין דין ממון לדין השבועה וממילא הרשב"א יחלוק עם הראב"ד האם ניתן להעלות טענת שקר בשביל להיפטר מן השבועה.
לשיטת הרשב"א אין להתיר כל טענת שקר בשום מקרה, וכפי שבואר לעיל שכל טענה שהיא איננה אמת, הרי אסור להעלותה למרות שהטענה תגרום להוציא דין אמת, ואילו לשיטת הראב"ד פעמים ויהיה מותר לשנות, בכדי שהנתבע יינצל מן השבועה.
לתגובות stern1416@gmail.com