הגמרא ביבמות קיד. דורשת את הפסוק "לא תאכלום כי שקץ הם" (ויקרא יא' מב') שיש לקרוא את הפסוק בלשון של לא תאכילום . מדרשה זו לומדים כי לגדול יש אסור להאכיל את הקטן במאכלות אסורות.
עוד מבואר בסוגיא כי איסור האכלה לקטן, לא חל רק במאכלות אסורות, אלא דין זה שייך בכל מצוות ואיסורי התורה, ולכן אסור לגרום לקטן לעשות כל עבירה.
כמו כן גם אסור להניח לקטן לעבור על איסורי תורה, משום שאם הקטן עושה עבירה על דעת אביו, הרי הסכמת אביו נחשבת כאילו האבא האכיל את הקטן איסור בידיו.
מקור נוסף לדין שאוסר לגרום או לסייע לקטן לעשות דבר עבירה, נאמר בפרשת יתרו "לא תעשה כל מלאכה אתה ובנך ובתך" (שמות כ' י') ומבאר רש"י על פי דברי המכילתא, שמפסוק זה לומדים שהגדולים מצווים על שביתת הקטנים.
ובשפתי חכמים הביא את שיטת הרא"ם, שאם הקטן עובר על איסור שבת שלא לדעת אביו, הרי אין מצווה להפרישו מן האיסור. כדברי רש"י גם מבואר ברמב"ן כי מפסוק זה לומדים שהקטנים לא יעשו איסורי שבת על דעת או ברצון הגדולים.
האחרונים מקשים מדוע באיסורי שבת התורה מוסיפה על האיסור שנלמד ממאכלות אסורות, ומורה באופן פרטני כי הגדולים מוזהרים על שביתת הקטנים.
והרי במסכת יבמות כבר נדרשו פסוקים האוסרים להאכיל את הקטן נבילות וטריפות, וכן נלמד שם כי דין זה נאמר בכל איסורי התורה, שהם כוללים גם את איסורי שבת.
ותירץ האמרי בינה שיש להבדיל בין איסורי שבת לכלל איסורי התורה. בכלל איסורי התורה הרי העבירה והאיסור מתמקדים במעשה בלבד, וזאת אף ללא שום כוונה או מחשבה מיוחדת של עושה האיסור.
וכגון מאכלות אסורות שהתורה אסרה את אכילתם, או זריעת כלאיים שהתורה אסרה לערב ביחד מיני הזרעים מסוימים.
וכן בלבישת שעטנז נאסרה הלבישה של צמר ופשתים יחדיו וזאת ללא צורך בכוונה או במחשבה לעבור על איסור ( אין הכוונה שהאדם לא ידע שעשיית העניין אסורה, כי אז מעשהו עולה לכלל שוגג, אלא בכלל האיסורים אין צורך במחשבה של רצון לעבור עבירה).
אבל באיסורי שבת מעבר לעשיית אחת מלט' מלאכות שנאסרו הרי יש תנאי נוסף של - מלאכת מחשבת אסרה תורה וכפי שהגמרא בחגיגה י: אומרת.
וממילא בכדי לעבור על איסור שבת, יש צורך שעושה המלאכה יתכוון לעשיית המלאכה ולתוצאות שנגרמות מן העשיה (ולכן כל המקלקלין פטורין, אבל המקלקל על מנת לתקן הרי הוא חייב) וזאת בשונה מכלל איסורי התורה.
ומתוך כך היה ניתן לטעות ולומר, כי קטן שעושה איסורי שבת, אין הוא עובר שום איסור, מפני שאין לו דעת ומחשבה.
ולכן חידשה התורה שגם באיסורי שבת, הגדולים מוזהרים על הקטנים, וממילא דעת הגדול או רצון ומחשבת הגדול בעשיית הקטן, הרי היא מצטרפת למלאכת הקטן.
וממילא מתמלאים כל תנאי האיסור של מלאכת שבת, ולכן אם הקטן פעל על דעת הגדול, הרי הגדול מתחייב באיסור המלאכה כאילו הוא בעצמו עשה את האיסור.
והקשה האחיעזר על ביאור האמרי בינה שלכאורה המחשבה הנדרשת במלאכות שבת היא מחשבה ורצון שהמעשה או התוצאה יתקיימו.
וכגון קטן אשר מעוניין לבנות, אזי אם הוא מבין את מעשהו, ופועל על פי תכנונו, הרי בוודאי שיש לומר כי מחשבת מעשהו התקיימה, וממילא התנאי של מלאכת מחשבת יכול להתקיים גם במלאכת הקטן.
ולכן אומנם ביחס לדעת או כוונה הנדרשת בקיום מצוות, אנו נוקטים כי דעת ומחשבת הקטן איננה מועילה.
אבל המחשבה הנדרשת במלאכת שבת הינה מחשבה מסוג אחר, מפני שהיא מחשבה המתייחסת לקיום והרצון שבתוצאת מעשה המלאכה.
וממילא טוען האחיעזר שהתורה לא צריכה לחדש כסברת האמרי בינה שכוונת הגדול מצטרפת למעשה הקטן, ובכך הגדול עובר על מעשה האיסור של הקטן.
אלא גם מחשבת הקטן ביחס לתנאי של מלאכת מחשבת, הרי היא מוגדרת כמחשבה שעונה לתנאי של מלאכת מחשבת אסרה תורה.
וממילא לאור קושיית האחיעזר על תירוץ האמרי בינה חוזרת השאלה מדוע התורה כתבה פעם נוספת באיסור שבת שהגדול מוזהר על מעשי הקטן.
ומבאר הגר"ח מבריסק (הובאו דבריו באחיעזר ח"ג סי' פא') שאם בשבת לא הייתה אזהרה נוספת של הגדולים על הקטנים, אזי המשדל קטן לעבור על מלאכת שבת, הוא אומנם היה נחשב כעובר על אחד מאיסורי התורה.
אבל הוא לא היה עובר על האיסור החמור של חילול שבת הנחשב כעבודה זרה, ולכן חידשה התורה אזהרת גדולים על הקטנים בשבת, כדי שהגדול שמסכים או גורם לקטן לעבור על מלאכת שבת, הרי הוא עובר גם על האיסור החמור שיש בשבת.
השו"ע או"ח סי' שמג' סעי' א' פסק כי קטן שאוכל נבלות אומנם בי"ד אינם מצווים להפרישו מאכילת האיסור, אבל אביו חייב להפרישו מאיסור דאורייתא, ובמשנה"ב ביאר כי גם מאיסור דרבנן האבא חייב להפרישו
אלא שיש להבדיל בין איסור דאורייתא שאם האבא לא הפרישו ממנו אזי בי"ד מוחים באבא, לבין איסור דרבנן, שאם האבא לא הפריש את בנו ממנו, אין בית דין מוחים בו.
עוד פוסק השו"ע שלהאכיל את הקטן בידיים, אסור אפילו אם דבר האיסור הוא לא מדאורייתא אלא מדברי סופרים. וכן אסור להרגיל את הקטן בחילול שבת ומועד ואפילו בדברים שהם אסורים משום שבות.
ולכן אסור לתת לקטן את מפתח הבית כדי שהוא יטלטלו, וכן אסור לתת לקטן חומש או ספר אחר בכדי שהגדול יוכל ללמוד בו בבית המדרש, וזאת אפילו אם הדרך לבית המדרש היא כרמלית ואין בה איסור טלטול מן התורה.
ומתוך הדברים עולה כי אין לומר לקטן להדליק אור או לעשות מלאכה אחרת, וכן אין להניח לקטן לעשות איסורי שבת על דעת הגדול.
הדברים נכתבו לעיון ולימוד ואין בהם הוראת הלכה למעשה
לתגובות stern1416@gmail.com