הגמרא במסכת מנחות דף סו. מביאה את מחלוקת אמימר עם רבנן דבי רב אשי, האם במצוות ספירת העומר יש למנות גם ימים וגם שבועות, או שמצות הספירה היא רק למנות את הימים, ללא כל התייחסות למספר השבועות.
רבנן דבי רב אשי סוברים כי יש למנות גם את הימים וגם את השבועות, ואמימר סובר כי מצוות הספירה מתקיימת במניין הימים בלבד.
השו"ע באו"ח סי' תפט' סעי' א' פוסק את שיטת אביי בגמרא מנחות סו. שיש מצווה למנות גם את הימים וגם את השבועות.
נחלקו הראשונים האם המצווה במניין הימים ומניין השבועות היא מצווה אחת, או שמא הספירה מתחלקת לשתי מצוות, האחת היא מניין הימים והשנייה היא מניין השבועות.
רב האי גאון סובר כי מצוות הספירה מתחלקת לשתי מצוות שונות. ולשיטתו טעם החילוק של המצוות, נובע מכך שהתורה כתבה פסוק אחד "שבעה שבועות תספר לך" המתייחס אל מניין הימים.
ופסוק אחר "תספרו חמישים יום" המציין את מצוות מניין הימים, וממילא משמע שהתורה מתייחסת אל ספירת הימים והשבעות כאל שתי מצוות שונות.
וכן כתב הריבב"ן בפסחים קכא: ד"ה וספרתם שניתן לקיים את מצוות ספירת השבועות ללא קיום מצוות ספירת הימים, משום שהן שתי מצוות נפרדות.
גם הרבינו ירוחם סובר כי מצוות הספירה מורכבת משתי מצוות, אלא שהקשה מדוע מברכים ברכה אחת על ספירת העומר, והרי היה ראוי לברך ברכה אחת על מצוות מניין הימים, וברכה שנייה על מצוות מניין השבועות.
ותירץ הרבינו ירוחם שקיים הבדל מהותי בין מצוות מניין הימים ומצוות מניין השבועות. מניין הימים היא מצווה מדאורייתא משום שנאמר " תספרו חמישים יום ".
אבל ספירת השבועות בזמן הזה היא מצווה מדרבנן, משום שנאמר " וספרתם לכם ממחרת השבת, מיוםהביאכם את עומר התנופה שבע שבתות תמימות תהיינה "
וממילא משמע שספירת השבועות תלויה בהבאת קרבן העומר, ומאחר שבזמן הזה אין קרבן העומר קרב, אזי חכמים תיקנו את מניין השבועות כזכר למקדש.
ולכן גם לא מברכים על מצווה זו, כפי שגם לא מצינו ברכה על מצוות ערבה שהיא זכר למקדש, ועל כריכת מצה ומרור בליל פסח.
הרמב"ם בספר המצוות מצווה קסא' סובר שמניין הימים והשבועות היא מצווה אחת. כראיה לשיטתו מציין הרמב"ם שאנו מברכים על מצוות ספירת העומר רק ברכה אחת, אשר עולה גם לספירת הימים וגם לספירת השבועות.
והקשה בשו"ת מהר"ש הלוי או"ח סי' ה' שלכאורה ראיית הרמב"ם היא קשה, מפני שהרמב"ם בספר המצוות סובר שמצוות תפילין של יד ותפילין של ראש הינן שתי מצוות שונות ונפרדות.
ובכל זאת בהלכות תפילין פסק הרמב"ם, שאם המניח לא הפסיק בין הנחת תפילין של יד לתפילין של ראש, אזי די לו בברכת התפילין של יד, בכדי לפטור גם את הנחת התפילין של ראש.
וממילא צורת ברכת המצווה לא יכולה להוכיח האם ספירת הימים והשבועות היא מצווה אחת, משום שייתכן שספירת העומר דומה למצוות התפילין, ויש בה שתי מצוות, אבל מברכים רק ברכה אחת.
ובאחרונים תירצו שנוסח הברכה על מצוות ספירת העומר כן יכול לשמש כראיה, משום שיש לחלק בין ברכת מצוות תפילין לברכת מצוות ספירת העומר.
נוסח ברכת התפילין הוא " להניח תפילין ", וממילא ניסוח זה יכול להתפרש, הן על הנחת תפילין של יד והן על הנחת תפילין של ראש, ולכן סובר הרמב"ם שקיימת אפשרות לברך ברכה אחת על קיום שתי מצוות משום שעניין ההנחה הוא אחד.
אבל הניסוח של ברכת מצוות ספירת העומר הוא " אשר קידשנו...על ספירת העומר ", וממילא הוא אינו יכול להתייחס אל שתי המצוות של הספירה.
משום שמניין הימים הוא שונה במהותו מספירת השבועות, ולכן אם ספירת הימים הייתה מצווה נפרדת ממניין השבועות, אזי היה ראוי לברך שתי ברכות נפרדות על קיום שתי המצוות השונות.
ומעתה יש לדון בקטן שהגדיל ונעשה בר מצווה בשבוע הראשון של ספירת העומר, האם הוא יכול להמשיך ולספור בשאר ימי העומר בברכה.
דלכאורה היה ניתן לטעון, כי לפי שיטת רב האי גאון והריבב"ן שמניין הימים ומניין השבועות הינם שתי מצוות נפרדות, אך בכל זאת מברכים עליהם ברכה אחת (כמבואר לעיל).
אזי בשבוע הראשון מתקיימת רק מצוות מניין הימים, ובתום השבוע הראשון מתחילה גם להתקיים מצוות מניין השבועות.
וממילא הקטן שהגדיל עד היום השישי של ספירת העומר, ייתכן שאת מצוות ספירת העומר של הימים, הוא התחיל כאשר הוא היה קטן.
ולכן מהיום השביעי שהוא הגדיל ונעשה בן מצוות, הוא כבר לא יוכל להמשיך ולספור בברכה, מפני שבימים הראשונים של הספירה הוא לא היה מחויב במצווה.
אבל ביחס למצוות מניין השבועות, הוא כן יוכל לספור בברכה, מפני שביום השביעי הוא כבר גדול ומחויב במצווה.
אך ייתכן לומר כי גם לשאר שיטות הראשונים, קטן שהגדיל באמצע ימי העומר ואף לאחר הימים הראשונים הרי הוא יוכל להמשיך ולספור בברכה.
מפני ששבולי הלקט הביא את תשובת הגאונים, שמי ששכח לילה אחד לספור ספירת העומר, אזי בלילה הבא אחריו יש לו לספור שתי ספירות, הכוללות גם את ספירת האתמול וגם את ספירת היום, ומכאן ואילך יכול הוא להמשיך ולספור בברכה, מפני שבכך לא נפגם עניין התמימות של ספירת העומר.
מעין סברא זו כתב בשו"ת כתב סופר כי קטן שהגדיל ונעשה בן מצוות באמצע ספירת העומר, יוכל הוא להמשיך ולספור בברכה, מפני שעניין הספירה התקיים.
ואין חשיבות לכך שחלק מהספירה התקיימה בעת שהוא היה קטן, מפני שעיקר החשיבות בקיום עניין " התמימות " היא עצם הספירה העוקבת והמלאה.
ומבארים האחרונים כי יסוד הסברא והדין מבוארים בדברי הרמב"ן, שסובר כי אם בטעות אדם ספר גם את היום החמישים, אזי הוא הפסיד את קיום עניין "התמימות" של כל ספירת העומר, משום שצירוף של ספירה שהיא איננה מן המניין הנדרש, הרי פוגעת בתמימות ובשלמות הספירה שהתורה ציוותה.
ומדברי הרמב"ן משמע כי גם ספירה שאיננה של חיוב, כי ביום החמישים כבר אין מצוות ספירה, בכל זאת הרי היא נחשבת כספירה טובה לעניין ספירת העומר, ולעניין קיום " שבע שבתות תמימות תהיינה ".
מפני שקיום "התמימות" מושפע מספירה מלאה ועקבית, והוא אינו מושפע מהשאלה האם הספירה התקיימה בעת החיוב, משום שאין קשר בין עניין "התמימות" שעוסק בספירה מלאה(תמימה) של ימי העומר, לעצם החיוב במצוות הספירה.
(אלא שמי שסופר בעת החיוב הרי הוא גם מקיים מצווה אך עניין התמימות הוא מנגנון עצמאי שלא קשור לחיוב במצווה כדמוכח מדברי הרמב"ן)
ולכן ניתן לומר, כי גם ספירת הימים שהקטן ספר בעת שהוא עדיין לא היה מחויב במצוות, היא עולה לכדי ספירה וקיום עניין התמימות, וממילא קטן שהגדיל יוכל הוא להמשיך ולספור בברכה.
הדברים נכתבו לעיון ופלפול ואין בהם הוראת הלכה למעשה.