עניין בפרשה: הכנת מי אפר פרה אדומה

התורה מורה כי חלק מתהליך הטהרה של הנטמא למת צריכה להיות על ידי הזאה ממי הנידה. מי הנידה הם מי מעיין המעורבים עם אפר פרה אדומה. רש"י על התורה מפרש שהמים הללו נקראים מי נידה, כי לשון נידה מורה על זריקה, כמו שנאמר "וידו אבן בי "(איכה ג' נג').

מצוות שריפת הפרה

החינוך במצוה שצז' כותב ששריפת הפרה בכדי להפוך אותה לאפר, היא מצווה בפני עצמה, וכי בני ישראל נצטוו לשרוף פרה אדומה בכדי שאפרה יהיה מוכן לכל מי שיצטרך טהרה.

מאחר ופרה אדומה היא מצווה המוטלת על כלל ישראל, והפרה האדומה נקראה גם קרבן חטאת לכן הפרה נקנית מכספי תרומת הלשכה, כדין כל קורבן ציבור, וכן פסק הרמב"ם בהלכ' פרה אדומה פ"א הלכ' א' ובפ"ד משקלים.

עירוב האפר וקידוש המים

הרמב"ם בהלכות פרה פרק ו' הלכ' א' כותב כי קידוש המים והחלת שם מי נידה עליהם, נעשה על ידי נתינת אפר הפרה על המים שנמצאים בתוך כלי, ורק לאחר ניתנת האפר על המים אזי התערובת החדשה מקבלת חלות דין ושם של מי נידה.

המקור לדין עירוב האפר, הוא מדרשת הגמרא תמורה יב: את הפסוק "ונתן עליו וכו' " שלאחר נתינת האפר במים, יש דין לערבב את האפר במים, ומבאר רש"י שבמעשה הערוב צריך להעלות את המים שמתחת לאפר למעלה.

וכתב החזון איש בפרה סי' יב' שערוב האפר במים, לא צריך להיות בכל המים שבכלי, אלא די שהמערב יעלה חלק מהמים שבכלי אל מעל האפר.

והוכיח החזון איש דין זה גם מדברי הרמב"ם בפירוש המשניות פרה פ"ו מ"ג דכתב הרמב"ם שאם יש כלי גדול המלא במים, ובתוכו נמצא 'טפי' שהוא כלי קטן עם פיה צרה, המוציאה טיפה אחר טיפה.

אזי מספיק לתת אפר בכלי הגדול, ובכך מתקדשים גם המים שבכלי הקטן, וזאת למרות שכאשר הטפי מלא במים, האפר לא יכול להיכנס לתוכו. וממילא מוכח שהאפר מקדש את המים למרות שאינו מעורב בכל המים

על פי דין זה מבאר החזון איש את דברי המשנה בפרה פ"ה מ"ח שאם היו שני כלים נקובים, וביניהם פתח בגודל של שפופרת הנוד(פתח בקוטר של כשתי אצבעות)

מספיק לתת אפר פרה אדומה בכלי הראשון, והמים שבכלי השני גם כן מתקדשים. ההסבר הוא שמאחר ולא צריך עירוב האפר בכל המים,כפי שהוכיח החזון איש, לכן מספיק לערב אפר ולקדש את המים שבכלי הראשון, וממילא החיבור בין הכלים יגרום שגם המים בכלי השני יתקדשו.

דין המים לפני עירוב האפר

כתב הרמב"ם בפרק ז' מהלכ' פרה אדומה הלכ א'- ג' ובפרק ח' הלכ' א' שלפני נתינת אפר הפרה במים, יש למים דין של מי חטאת.

דין זה גורם שאם הממלא את המים, או הנושא את המים, עשה מלאכה נוספת בעת המילוי או בזמן הנשיאה, ואפילו אם עשה מעשה קל כגון הורה הלכה או דן דין, הרי המים נפסלים, ואסור לקדשם ולתת בהם את אפר הפרה, אבל לאחר נתינת האפר במים, חל עליהם שם חדש של מי נידה, הראויים להזאה על הטמא, והם אינם נפסלים בעשיית מלאכה.

הרמב"ם בהלכ' פרה פרק י' הלכה ב' כתב שיכול אדם למלא מים ולהניחם אצלו בלא קידוש כל זמן שירצה וכתב הראב"ד שאומנם מותר להניח את המים ימים רבים בלא נתינת אפר וקידוש המים, אבל יש להיזהר בשמירת המים ולא להסיח את דעתו מהם.

והקשה הכסף משנה כיצד ייתכן לשמור את המים ימים רבים בלא היסח הדעת , והרי דבר ברור הוא כי ביום מן הימים מחשבתו תהיה טרודה בדבר אחר.

ומתרץ המנחת חינוך במצוה שצט' אות ג' שהרמב"ם והראב"ד חולקים מתי חל פסול היסח הדעת במים.

הראב"ד סובר שכאשר אדם עושה מלאכה אחרת בזמן מילוי המים או בעת נשיאתם ושמירתם, בהכרח שהוא קצת מסיח דעתו מן המים, והסחת הדעת היא הפוסלת את המים.

כפי שכתב הראב"ד בהשגות פ"ז פרה ה"ג שהמים אינם נפסלים משום מלאכה אלא בגלל שהסיח דעתו מהם דאין אדם יכול לכוין דעתו לשני דברים.

אבל הרמב"ם סובר שהעושה מלאכה בגוף המים הרי הם נפסלים בגלל עצם עשיית המלאכה, גם אם לא הסיח את דעתו מן המים, משום שזוהי גזירת הכתוב שכל מלאכה בגוף המים פוסלת את המים.

וממילא לשיטת הרמב"ם פסול היסח הדעת יהיה רק כאשר מתעסק במים קצת, מבלי שהוא עושה בהם מלאכה גמורה.

וכגון ששקל את המים במשקל כפי שפסק הרמב"ם בהלכ' פרה פ"ה הלכ' ה' שהשוקל מי חטאת (מים שנשאבו לשם מי נידה אך טרם ניתן בהם האפר- ע"פ הסבר חלק מהמפרשים בשיטת הרמב"ם) אם הסיח דעתו מהם נפסלו, ואם לאו כשרים.

וממילא מובן מדוע כתב הרמב"ם שמותר להניח את המים ימים רבים, וההסבר הוא כי מאחר שהשומר מניח את המים למשמרת, ואין הוא עושה בהם כל מלאכה, אז אין בהם פסול של היסח הדעת מאחר ואינו עושה בהם מלאכה.