המשנה במסכת בבא בתרא ב. אומרת כי שותפים בחצר אשר מעוניינים לבנות כותל הפרדה ביניהם, אזי יש להם לבנות את הכותל מחומרים ובעובי אשר מקובלים בסביבת המגורים שלהם (מנהג המדינה)
וכן שותף אחד יכול לכוף את חברו לשלם עבור כותל מחומרים איכותיים, כפי שמקובל במקום מגוריהם.
בהמשך הסוגיא בדף ג. מבארת הגמרא כי חצר גדולה שיש בה יותר מארבע אמות לכל שותף, הרי היא מוגדרת כחצר שיש בה דין חלוקה, ושותף אחד יכול לכפות על חברו את פירוק השותפות וחלוקת החצר.
אך חצר קטנה שיש בה פחות מארבע אמות לכל שותף, הרי היא מוגדרת כחצר שאין בה דין חלוקה וניתן לפרק את השותפות רק בהסכמת השותפים
עוד מבואר בגמרא כי בחצר קטנה שאין בה דין חלוקה, פירוק השותפות והגדרת הבעלות החדשה של חלקי החצר נעשים.
או כאשר כל שותף בורר לו בפועל חלק מוגדר בחצר ובתוספת מעשה קניין, בכדי לתת תוקף לחלוקה ולבעלות החדשה, או באמצעות קניין חזקה בחלק החדש שהוגדר כשלו.
עוד מבואר בגמרא, כי השותפים אינם יכולים לערוך ביניהם הסכם חלוקה, ולעשות קניין על עצם ההסכמה לפרק את השותפות וחלוקת החצר.
אלא יש עליהם לבצע או קניין חזקה בחלק החדש או קניין על הבחירה של חלק מוגדר בחצר(צד מזרי, מערב וכדו')
וזאת משום שקניין על עצם ההסכמה לחלוקה הוא מוגדר כקניין דברים בעלמא, אשר אין לו תוקף והוא אינו מחייב את הצדדים, וממילא הצדדים יכולים לחזור בהם מן ההסכמה לחלוק את החצר.
רש"י, הנימוקי יוסף, הרא"ש ועוד ראשונים מבארים כי אי החלות של קניין דברים מנובע מכך שאין לקניין על מה לחול
וזאת משום שהקניין נעשה על מילים בעלמא, ובכדי שקניין יחייב את הצדדים, יש להחיל אותו על דבר מסוים וברור, כגון חלקת קרקע מוגדרת או חפץ וכדו'.
בחידושי ר' נחום אות מא' כתב, כי הבעייתיות של קניין דברים היא מוגבלת רק לקניין חליפין, אבל שאר הקניינים חלים על דברים בעלמא, וממילא אדם יכול לתת תוקף קנייני, עבור התחייבות עתידית לעשיית מעשה מסוים.
עוד הוכיח בחידושי ר' נחום,. ששיטת הרמב"ם היא כי החיסרון בקניין דברים הוא רק בקניין חליפין, דהרי הרמב"ם בהלכות מכירה פרק ה' מביא את דיני החליפין, ובהלכה יד' כתב הרמב"ם שקניין דברים לא מועיל.
וממילא טוען ר' נחום כי דברי הרמב"ם מצטמצמים רק לפרק ה' העוסק בדיני קניין חליפין, אבל בשאר סוגי קניינים ניתן להחיל קניין גם על אמירת דברים.
אבל בשיעורי ר' שמואל כתב להוכיח, שלא רק בקניין חליפין קיימת בעיה של קניין על דברים, אלא בכל סוגי הקניינים קיימת בעיה להחיל אותם על אמירת דברים.
ומבאר ר' שמואל רוזבסקי זצ"ל שרש"י בבבא בתרא ג. אשר הדגיש, כי לא ניתן להחיל קניין חליפין על אמירת דברים, הוא לא כתב זאת משום שבעיית קניין דברים היא רק בקניין חליפין.
אלא רש"י הדגיש זאת, משום שבקניין חליפין נאמר "לקיים כל דבר " וממילא היה ניתן לטעות ולומר, כי קניין חליפין יכול לחול אפילו על אמירת דברים בעלמא, לכן כדי שלא נטעה כך, כתב רש"י במפורש שאפילו את קניין החליפין לא ניתן להחיל על אמירת דברים.
וממילא גם בקניין חליפין, וגם בשאר הקניינים לא ניתן להחיל אותם על אמירת דברים, ולכן אין דרך קניינית להחיל תוקף לאמירה של ביצוע עסקה עתידית וכדו' .
וממילא האומר לחברו כי הוא נאות לבצע עמו עסקה או לעשות עמו עניין מסוים וכדו', הרי הוא יוכל לחזור בו מאמירתו, ולא יהיה ניתן לתבוע אותו בבית הדין.( בעניין החזרה, פעמים ויחול על החוזר קללת מי שפרע , אך עניינו הוא לדון, האם ניתן לחייב או לתבוע את האומר לקיים דבריו)
הר"ן על הסוגיא בבבא בתרא ג. כתב כי הראשונים נחלקים האם קניין אתן חל או לא. משמעות הקניין הוא, שהאדם אומר לחברו כי הוא ייתן לו משהו בעתיד, וממילא ניתן לומר כי זהו קניין דברים שאינו חל.
באחרונים כתבו לבאר, כי לשיטות הראשונים הסוברים שקניין אתן חל, אין בהכרח הכוונה, כי הם סוברים שקניין חל על אמירה ודברים בעלמא.
אלא אפשר לומר, שהמשמעות של אמירת אתן לך היא, שהנותן מעונין לתת את החפץ או המקח כעת, ממש ברגע האמירה.
וממילא אין המשמעות שהקניין הוא על האמירה בעלמא של "אתן לך בעתיד" , אלא הקניין חל כעת- בזמן האמירה, על חפץ מסוים או דבר מקח ספציפי שדובר עליו.
ומתוך הדברים עולה, כי קיימת בעיה לתת תוקף מחייב, להסכם אשר מהותו היא הסכמה לביצוע עסקה עתידית או להקנאה עתידית.
וזאת משום שההסכמה היא דברים בעלמא, וכל צד יכול לחזור בו מן ההסכמה (וזאת מבלי לדון בקללת מי שפרע או לחוזר בו מהתחייבותו ).
וממילא כאשר כמה אנשים מסכמים ביניהם על ביצוע עסקה משותפת, או על עשיית עניין משותף, יש לדון כיצד ניתן ליצור התחייבות של הצדדים, בכדי למנוע מאחד מהשותפים למשוך את ידו ולומר כי הוא חוזר בו מן ההסכמה הראשונה.
אחת מן הדרכים למנוע את הבעיה של חזרת האומר מדבריו הראשונים, היא על ידי יצירת התחייבות אישית, או במילים אחרות על ידי יצירת שיעבוד הגוף.
המשנה במסכת כתובות נד: אומרת כי למרות שיש סכום קבוע לכתובת בתולה ולכתובת אלמנה, בכל זאת הרשות ביד הבעל להוסיף על סכומים אלו כרצונו.
ומקשים התוס' והרא"ש כיצד נוהגים האנשים להתחייב בכתובה על סכומים ניכרים, שאין הם מצויים בכיסם, והרי אין להתחייבות ולשעבוד שלהם על מה לחול (כי אין למתחייב נכסים או ממון בגובה התחייבות שלו) וממילא אין להתחייבות כל תוכן.
ומתרצים התוס' שההתחייבות יוצרת שיעבוד הגוף מיד בזמן ההתחייבות, וממילא כאשר לאחר זמן המתחייב הרוויח ממון או רכש נכס, אזי מיד חל שיעבוד על רכושו וממונו.
ומבארים התוס' שמקור הדין נלמד מדברי הגמרא במסכת בבא מציעא דף צד. האומרת כי שומר חינם יכול לקבל על עצמו חיובי אחריות מורחבים, כפי שהשואל חייב בהם.
ומבארת הגמרא כי מעשה הקניין שהשומר חינם עושה, בכדי לתת תוקף להתחייבותו, הוא אינו קניין דברים בעלמא.
וזאת משום שהשומר חינם משעבד את גופו לחיובי האחריות, וממילא גם אם בעת ההתחייבות אין לו לשומר חינם, רכוש או ממון בגובה ההתחייבות שלו (בגובה שווי החפץ)
בכל זאת הקניין אינו מוגדר כקניין דברים, משום שהשומר חינם שיעבד את גופו עבור ההתחייבות לאחריות מורחבת.
ומתוך דברי התוס' עולה, כי התחייבות אישית היא שונה מאמירה סתמית של אני אעשה או אני אמכור או אני אבצע.
והסיבה להבדל היא, משום שהתחייבות אישית יוצרת שיעבוד הגוף של האומר, וממילא על כתפי האומר מוטלת אחריות.
וזאת בניגוד לאמירה סתמית של אני אמכור לך בעתיד, או אני אבצע עבורך משהו, שאין בהם את האמירה המפורשת של אני מתחייב למכור או לעשות וכו' שנוצר מכוחה שיעבוד הגוף.
ולכן במקרה שבו האומר לא יעמוד בסיכום או בהבטחה שלו, אזי ניתן לתבוע את האומר לבית דין, ואף ניתן לרדת לנכסיו ולפרוע את ההתחייבות, וזאת כפי שניתן לעשות בכל מקרה של חוב שיש בו שיעבוד הגוף.
ממילא גם ברור כי התחייבות שיוצרת שיעבוד הגוף, היא גם פותרת את הבעיה של קניין דברים משום שההתחייבות איננה אמירה בעלמא, אלא התחייבות היוצרת על הגוף אחריות ושיעבוד.
מתוך כך ניתן להסיק כי בעת עריכת הסכם אשר מעוניינים לתת לו תוקף הלכתי, כדאי להוסיף את ההתחייבות האישית באמירה או בכתב.
וזאת כדי לפתור את הבעיה של אמירה שניתן לחזור ממנה (מבלי לדון בקללת מי שפרע החלה על החוזר בו מדיבורו) או את הבעיה של קניין דברים, שלשיטת הרבה מן הראשונים הוא איננו חל.
ישנן דרכים נוספות לתת תוקף הלכתי להסכם. בשורות אלו הועלתה הבעיה של אמירה בעלמא וקניין דברים וכן הוצגה אפשרות אחת לפתרון העניין. הדברים נכתבו לשם עיון ולימוד ואין בהם הוראת הלכה למעשה.