המסתפק באמצע האכילה אם בירך

בהמשך הסוגיא מובא כי האוכל ללא ברכה הרי הוא כאילו מעל בקודשי שמיים וכדאיתא בפסוק "לה' הארץ ומלואה "(תהילים כד' א') ומאחר שהארץ ומלואה שייכים לקב"ה אזי נטילה מבריאת הקב"ה ללא ברכה, הרי היא מעילה וכהנאה ללא רשות.

האבני נזר באו"ח סי' לז' וכן המנחת שלמה בסי' יח' והעמק ברכה חוקרים מהו גדר החיוב של ברכת הנהנין לפני האכילה.

יש אפשרות לומר כי אכילה ללא ברכה הרי היא איסור ואף ניתן לדייק זאת מדברי הגמרא ברכות לה. האומרת כי אסור לו לאדם ליהנות מן העולם הזה ללא ברכה.

אך מאידך ניתן לומר, כי סיבת החיוב לברך היא מכוח מצווה שיש לו לאדם להודות לקב"ה, אלא שמי שלא בירך הרי הוא נושא בתוצאה של מעילה בקודשי שמיים, אך שורש חיוב הברכה, הוא מכוח מצווה.

ולכאורה אפשר לומר כי חקירת האחרונים בהגדרת חיוב הברכה הוא תלוי במחלוקת ראשונים.

שיטת התוס' והמאירי

התוספות בברכות דף יב. סוברים כי אם באמצע האכילה מתעורר לאדם ספק האם הוא בירך לפני תחילת האכילה, אזי יש לו לאדם להפסיק את אכילתו ולברך.

ומבאר הרעק"א בגיליון הש"ס על פי דברי המהרש"א בפסחים קב. כי למרות שכלל נקוט בידינו שספק ברכות להקל, וממילא אם מתעורר ספק האם נאמרה ברכה לפני האכילה, היינו צריכים להורות, שמספק אין לו לברך , כדי שלא יעבור על ברכה לבטלה.

אך בכל זאת במקרה שהספק הוא האם בכלל נאמרה ברכה לפני האכילה, יש לעצור את האכילה ולברך, כדי שלא יהיה לו איסור להמשיך ולאכול.

והסיבה היא כי מאחר שיש איסור לאכול ללא ברכה, אזי ממילא עומד לפנינו ספק איסור, ולכן יש להפסיק את האכילה ולברך, ואין בכך כל חשש של ברכה לבטלה.

וממילא מצינו כי התוס' על פי הבנת הרעק"א סוברים שחיוב הברכה לפני האכילה הוא מכוח איסור.

שיטת הרי"ף הרא"ש והרמב"ם

הרמב"ם בהלכות ברכות פרק ח' הלכה יב' פוסק כי אם באמצע האכילה מתעורר לאדם ספק האם הוא בירך, אין לו להפסיק מהאכילה ולברך, מפני שהברכות הן מדברי סופרים. את שיטת הרמב"ם פסק השו"ע באו"ח סי' קסז' סעי' ט' וכן בסי' רט' סעי' ג' להלכה.

המנחת שלמה בח"א סי' יח' כתב כי מתוך פסק השולחן ערוך שבספק אם בירך אין צריך להפסיק אכילתו ולברך, משמע כי מהות הברכה היא איננה איסור (מדרבנן).

וההסבר הוא כי אם אכילה בלא ברכה הייתה מוגדרת כאיסור, אזי המסתפק אם בירך ברכה ראשונה היה חייב להפסיק את אכילתו ולברך, וזאת משום שהמשך אכילתו ללא ברכה הרי היא ספק עשיית איסור.

וממילא משמע שמהות הברכה היא מחמת המצווה לשבח ולהודות לה' על המזון, ולא משום שיש איסור לאכול בלא ברכה, אלא יש מצווה לברך, וממילא לפני קיום מצוות הברכה אין לאכול (איסור שנובע מחמת המצווה)

על פי הבנה זו גם מתפרשים דברי הגמרא שהובאו לעיל , כי אסור לאכול בלא שיברך, וביאור דברי הגמרא הם, שמחמת החיוב לקיים את מצוות הברכה, אזי אין לאכול בלא ברכה, אך שורש החיוב נובע מן המצווה לברך, ולא מן האיסור לאכול בלא ברכה.

עוד מוכיח העמק ברכה כי מהות חיוב הברכה הוא מכוח מצווה, מדברי הגמרא בברכות נא.

דאיתא בגמרא שהמסיים את אכילתו ונזכר שהוא לא בירך בתחילה, הרי הוא הפסיד את ברכתו ואינו יכול לתקן ולברך ברכה ראשונה על מה שכבר אכל.

סברת הגמרא היא שהואיל ונדחה פעם אחת מן הברכה הראשונה, הרי הוא ממשיך להידחות ולכן אין לברך בתום אכילתו, בעת שנזכר כי שכח לברך.

ומקשה העמק ברכה שאם מהות הברכה הראשונה היא איסור אכילה ללא ברכה, אזי מדוע הגמרא צריכה לתת טעם של הואיל ונדחה יידחה.

הגמרא הייתה יכולה לומר טעם פשוט, שלאחר סיום האכילה הרי הוא כבר עבר על האיסור של אכילה ללא ברכה, וממילא לאחר עשיית האיסור אין עוד טעם לחייבו בברכה, ולכן יש להבין מדוע הגמרא נקטה את הטעם של הואיל ונדחה יידחה.

אבל אם ננקוט כי מהות הברכה הראשונה היא משום המצווה להודות לה', אזי אפשר לומר כי ניתן להודות ולשבח לה' על המזון, גם לאחר שכבר סיים את אכילתו.

וזאת משום ששבח הקב"ה על בריאת התפוז , האורז או מרכיבי השוקולד או כל דבר מאכל אחר הוא שייך גם לאחר סיום האכילה.

ולכן הגמרא נקטה דווקא את הטעם של הואיל ונדחה יידחה כי ללא סברת הואיל ונדחה יידחה, היינו פוסקים על פי הסברא שכן מחייבת את השוכח לברך ברכה ראשונה, גם לאחר סיום אכילתו.

וממילא לשיטת הרמב"ם (ועוד ראשונים) והשו"ע, ועל פי הבנת המנחת שלמה בדברי השו"ע, משמע שמהות הברכה היא מצווה להודות לה'.

ומתוך הדברים עולה כי ייתכן לומר שלשיטת התוס' שהם סוברים כי הנזכר באמצע האכילה שלא בירך אזי יש לו לחזור ולברך.

הם גם סוברים שיש איסור לאכול בלא ברכה, (וממילא עניין הברכה נובע מתוך איסור האכילה )ומהות עניין הברכה הוא איסור האכילה שחל על דבר המאכל.

ואילו הרמב"ם שסובר כי הנזכר באמצע אכילתו שלא בירך אין לו לחזור ולברך, הוא גם סובר שעניין הברכה הוא מצווה להודות ולברך לה', וממילא מתוך מצוות הברכה מי שאינו מברך אזי הוא עובר על איסור אך מהות הברכה היא מצווה.