בעניין אמירת הלל בעל פה

אך המשך הפסוק אומר "כי על פי הדברים האלה" ומשמע מלשון הכתוב שאת דברי התורה יש לומר בעל פה ולא להעלותם על הכתב.

ולכן דורש רבי יהודה בר נחמני כי דברים שנמסרו בכתב אין לומר אותם בעל פה ואילו דברים שנמסרו בעל פה אין להעלותם על הכתב.

בראשונים ובאחרונים נאמרו כמה טעמים מדוע דברים שבכתב אין לאומרם בעל פה.

הריטב"א בגיטין ס. מבאר כי ישנם לימודים רבים הנדרשים מאותיות חסרות או יתרות וממילא הלומד בעל פה יתקשה לתת את ליבו ודעתו על דרשות אלו.

התוס' רי"ד במגילה יז. וכן האבודרהם כתבו כי האמירה בעל פה יכולה לגרום לטעות ולאי אמירה מדוייקת.

באחרונים מובא כי לשיטת התורי"ד והאבודרהם יש לומר שהחשש לטעות הוא דווקא בעת קריאת התורה בכדי לצאת ידי חובה אבל בעת שלומד לעצמו פסוקים בעל פה לכאורה אין חשש וממילא גם לא יהיה איסור.

ביחס לדין דברים שבעל פה אי אתה רשאי לכותבן ביארו הריטב"א והר"ן כי טעם האיסור הוא שמא הכותב לא ידייק בכתיבתו או שמא הכותב יתקשה בניסוח כוונתו ולאחר מכן הקורא את הנכתב לא יבין את עומק העניין ובכך יבוא לידי טעות ותקלה.

טעם נוסף מובא במהרש"א שכתיבת התורה שבעל פה יכולה לגרום להתרשלות בשינון התורה משום שהאדם יסמוך את דעתו על הנכתב.

כעין סברת המהרש"א מביא האגרות משה שהמסתמך על הכתיבה יש חשש כי הוא לא ישנן כראוי את דברי התורה ויסמוך בדעתו כי בעת שיתעורר ספק בהלכה יוכל הוא למצוא הכרעה על ידי עיון בכתובים ובכך חס ושלום תתמעט התורה.

בהמשך סוגיית הגמרא בתמורה מובאת דרשת רבי יוחנן וריש לקיש על הפסוק " עת לעשות לה' הפרו תורתך" שמוטב כי תיעקר תורה אחת ואל תשתכח תורה מישראל.

וביאר רש"י בגיטין והרבינו גרשום שמוטב כי תיעקר הלכה אחת של דברים שבעל פה אי אתה רשאי לכותבם ולא שחס ושלום תשתכח התורה מישראל משום מיעוט הלבבות והקושי שבזיכרון דברי התורה בעל פה.

האם האיסור מדאורייתא או מדרבנן

התשב"ץ בסי' ב' והחרדים סוברים כי איסור דברים שבכתב ודברים שבעל פה הוא מדאורייתא. אך היראים חולק וסובר כי האיסור הוא מדרבנן.

כהוכחה לשיטתו מביא היראים את שיטת התוס' שהאיסור לומר פסוקים בעל פה הוא רק במצב בו האומר מוציא את האחרים ידי חובה, אך כאשר האומר לומד לעצמו אזי ניתן לומר פסוקים בעל פה.

לאור חילוק התוס' סובר היראים כי האיסור לומר פסוקים בעל פה הוא מדרבנן . סברת היראים היא שהרי בתורה לא מצינו כל חילוק בין האומר פסוקים בעל פה לעצמו או שהוא מוציא את האחרים ידי חובה אלא נאמר איסור כללי וממילא מתוך שיטת התוס' שיש חילוק בין האומר לעצמו או לאחרים מוכח שהאיסור הוא מדרבנן.

באחרונים מבואר שהנפק"מ להלכה בין שיטת התשב"ץ שהאיסור הוא מדאורייתא לשיטת היראים שהאיסור הוא מדרבנן הוא במקרה שבדיעבד קרא פסוקים בעל פה בכדי לצאת ידי חובה.

לשיטת התשב"ץ שהאיסור הוא מדאורייתא אזי גם בדיעבד לא יצא ידי חובתו אבל לשיטת היראים שהאיסור הוא מדרבנן אפשר לומר כי בדיעבד יצא ידי חובה.

שיטה שלישית המובאת בתוס' ישנים ביומא ע. סוברת כי האיסור בדברים שבכתב ובדברים שבעל פה הוא בגדר של מצווה מן המובחר.

ומבואר בתוס' ישנים שביום הכיפורים היו קוראים בתורה בשלוש פרשות. קריאה ראשונה בפרשת אחרי מות עד לסוף פרשת יום הכיפורים.

קריאה שנייה בפרשת אמור בפסוקי אך בעשור לחדש השביעי יום הכיפורים הוא וכו'. וקריאה שלישית בפסוקי ובעשור לחודש השביעי שבפרשת פנחס.

הקריאות שבפרשת אחרי מות ובפרשת אמור היו נקראות מתוך ספר התורה לאחר שהיו גוללים במעט את ספר התורה מפרשת אחרי מות אל פרשת אמור.

אבל קריאת פרשת פנחס הייתה נאמרת בעל פה ולא מתוך ספר התורה. הסיבה לקריאה בעל פה הייתה משום כבוד הציבור כדי שהוא לא יצטרך להמתין זמן רב עד לתום הגלילה מפרשת אמור שבחומש ויקרא אל פרשת פנחס שבחומש במדבר.

ומתוך כך מוכחים התוס' ישנים כי לדין דברים שבכתב ודברים שבעל פה יש גדר מיוחד הנקרא מצווה מן המובחר. ולכן במקום שאין ברירה כגון במקום שחוששים לטרחת הציבור וכדו' אזי ניתן לקרוא את פסוקי התורה בעל פה.

האחרונים נחלקו בהבנת שיטת התוס' ישנים. המלאכת חושב לומד בשיטת התוס' ישנים כי גדר הדין של מצווה מן המובחר הוא דין דאורייתא אך החקרי לב באו"ח סי' יב' לומד כי זהו דין דרבנן.

היתר אמירת פסוקים ששגורים בפי הכול

החקרי לב וכן המלאכת חושב מבארים כי ההיתר של עת לעשות לה' הפרו תורתך(שהובא לעיל) נאמר רק ביחס לכתיבת דברי תורה שבעל פה, אבל ביחס לאיסור של אמירת פסוקים בעל פה לא מצינו כל היתר.

עוד כתבו האחרונים שלמרות שדין דברים שבכתב ודברים שבעל פה נלמדים מפסוק אחד " כתוב לך את הדברים האלה ...כי על פי הדברים האלה....", בכל זאת אין לומר שההיתר לכתיבת דברי התורה שבעל פה גורם גם להיתר לומר פסוקים בעל פה.

אלא במקום שמצינו היתר שבעל פה(לכתוב דברי תורה שבעל פה) יש להקל, ובמקום שלא נאמר היתר(אמירת פסוקים בעל פה) הרי האיסור נשאר כבתחילה.

למרות שלא מצינו היתר לומר פסוקים בעל פה, בראשונים מובאים כמה מקרים שבהם כן יהיה מותר לומר פסוקים שלא מתוך הכתב.

התוס' בתמורה יד: אומרים כי בפסוקים השגורים על פי הכול כגון קריאת שמע וכדו' מותר לאומרן בעל פה. המרדכי בגיטין מביא את שיטת התוס' ומוכיח עוד כשיטתם ממה שהסופרים כותבים בעל פה ס"ת תפילין ומזוזות.

מתוך דברי המרדכי מדייק הב"ח באו"ח סי' מט' שבפסוקים השגורים בפיו יש היתר לומר אותם בעל פה.

את ההיתר מוכיח הב"ח מתוך דיוק דברי המרדכי, דהרי חלק מהפסוקים שהסופרים כותבים הם שגורים דווקא על פיהם מתוך עבודתם, אבל על שאר העולם אין הפסוקים הללו שגורים, וממילא מוכח כי מותר לומר בעל פה פסוקים ששגורים דווקא על פיו למרות שהם אינם שגורים על אחרים.

אבל המגן אברהם באו"ח סי' מט' חולק על הב"ח וסובר כי אין להוכיח מהיתר הסופרים מפני שבהיתר הסופרים יש לומר שההיתר מבוסס על כך שכל ציבור הסופרים יודע בעל פה את הפסוקים וממילא אין חשש ביחס לציבור הסופרים

אבל ביחס לכלל הציבור אין להתיר לומר פסוקים השגורים על פיו, משום שקיים חשש שמא יחידים שאין הפסוקים שגורים על פיהם יאמרו את הפסוקים. וממילא סובר המגן אברהם שההיתר לומר בעל פה פסוקים השגורים דווקא על פיו נאמר רק ביחס לציבור הסופרים ולא לכלל הציבור.

בתוס' ישנים מובאים דברי הירושלמי שמתיר לומר את סדר היום בעל פה ומתוך כך כתבו התוס' ישנים שמותר להתפלל בעל פה מוסף שמזכירים בו את פסוקי סדר הקורבנות.

וכן כתבו התוס' ישנים שמותר לומר בעל פה דברי שבח והודאה ולכן מותר לומר הלל בעל פה.

השו"ע באו"ח סי' מט' פוסק שפסוקים השגורים בפיו ובפי הכול מותר לאומרם בעל פה. וכגון קריאת שמע, ברכת כוהנים ופרשת התמיד.

ובמשנה"ב סע"ק ה' ו' כתב כי גם פסוקי דזמרה מותר לומר בעל פה וכן הביא המשנה"ב את דברי החוות יאיר שיש להתיר לומר בעל פה את ספר התהילים מפני שהוא כתפילה ובקשת רחמים.

ובביאור הלכה הביא את דברי התוס' ישנים המתירים לומר הלל בעל פה. אלא שכתב הביאור הלכה כי ההיתר הוא רק אם תפילת ההלל מאוד שגורה בפיו וזאת משום שיש בהלל פסוקים שבקל יוכל לטעות בהם.

במשנה"ב בסע"ק ז' מובאים דברי המגן אברהם והגר"א שסוברים כי סברת שגור בפי הכול יכולה להתיר אמירת פסוקים בעל פה רק ליחיד ובשביל עצמו, אך אם רוצה להוציא אחרים ידי חובה יש להחמיר ולא לומר בעל פה.