הגמרא במסכת ברכות לט. אומרת כי על מי בישול הסלק מברכים כברכת הסלק בורא פרי האדמה, וכן על מי בישול הלפת וכן על מי הבישול של כל הירקות השלוקים במים.
והקשו התוס' מדוע על מי בישול הירקות מברכים בורא פרי האדמה למרות שהם רק מים, ואילו על דבש התמרים שזב מן התמרים אומרת הגמרא בברכות לח. שמברכים שהכול נהיה בדברו.
וכתבו התוס' שיש לחלק בין ברכת מי הבישול לברכת מי הסחיטה אך בתוס' לא מבואר מהו החילוק.
ואם כן יש להבין מה ההבדל בין ברכת הדבש שהוא מי הפרי בעצמו, לבין ברכת מי בישול הפרי ומדוע מי בישול הירקות מקבלים את ברכת הירק, ואילו מי הפרי עצמו אינם מקבלים את ברכת הפרי אלא את ברכת שהכול נהיה בדברו.
הפני יהושע בברכות לט. מבאר כי מאחר שפעולת הסחיטה היא הוצאת מי הפרי מתוך בשר הפרי ממילא מטרת הסוחט היא לקיים ניתוק מוחלט בין המשקה שיוצא לבין הפרי. לכן ניתן להבין כי על המשקה שנסחט מהפרי מברכים שהכול.
אבל בפעולת הבישול הרי הפרי או הירק נשארים בתוך מי התבשיל וממילא מי הבישול הם חלק מן התבשיל החדש שיש בו גם פרי. לכן גם כאשר שותים את מי הבישול לבד מברכים עליהם את ברכת הפרי או הירק.
הרא"ש בברכות סי' יח' כתב כי יש חילוק בין דבש הזב מן הפרי לבין מי בישול הירקות. במי בישול הירקות תהליך הבישול גורם שטעם הירק ייכנס לתוך מי הבישול וממילא הוא משפיע מאוד על טעם מי הבישול.
אבל בדבש התמרים או בכל משקה שיוצא על ידי סחיטת הפרי, טעם הפרי מורגש פחות במי הסחיטה ולכן ברכת מיץ הפירות יורדת דרגה לברכת שהכול.
וכתב הבית יוסף באו"ח סי רב' כי מעיון ודקדוק בלשון הרא"ש משמע שיש להסתפק האם טעם הפרי מורגש יותר במי בישולם, מאשר במי סחיטת הפרי.
אך הט"ז באו"ח סי' רב' כתב כי הטור בסי' רה' בדין ברכת הירקות, הביא להלכה את דברי הרא"ש באופן ברור וללא כל משמעות של ספק.
וביאר הרעק"א כי בברכת מי שליקת הירקות הרא"ש לא הסתפק כלל משום שהגמרא אמרה במפורש שעל מי שליקת הירק מברכים בורא פרי האדמה, ולכן בסימן רה' הדן על ברכת הפירות הביא הטור את דברי הרא"ש ללא כל ספק.
אבל בסימן רב' העוסק בדין ברכת הפירות הסתפק הבית יוסף האם טעם הפרי מורגש יותר במי הבישול מאשר במי המשקה שנסחט מהם.
על פי דברי הרא"ש מבאר החזון איש באו"ח סי' לג' את שיטת התוס' ואת ההבדל בין ברכת מי הבישול לברכת מי הסחיטה.
על מי הבישול יש לברך את ברכת הפרי, משום הדין של טעם כעיקר, וממילא התוס' סוברים כשיטת הרא"ש שטעם הפרי נכנס בגוף המים ולכן המים מקבלים את ברכת הפרי.
אבל מי הפירות היוצאים מן הפרי או שנסחטים מהפרי הרי הם מוגדרים כזיעה בעלמא (טעם הפרי מורגש פחות) ולכן ברכתם היא שהכול נהיה בדברו.
ביאורים נוספים בהבנת ההבדל שבין סחיטה לבישול
בראשונים מצינו ביאורים נוספים לסיבת ההבדל בין ברכת דבש התמרים לבין ברכת מי בישול הפירות.
שיטת המרדכי
המרדכי בסי' קכה' מבאר כי מטרת בישול מי השלקות הוא בכדי לייצר רוטב לטיבול הפת. מטרה זו גורמת שמי הבישול יוגדרו כמאכל למרות שהם נוזליים.
הטעם להגדרת המים כאוכל הוא מדברי הגמרא במסכ' שבת קמד: האומרת שמשקה הבא לאוכל הרי הוא כאוכל. לאור מטרת בישול מי השלקות ועל פי דברי הגמרא במסכת שבת, סובר המרדכי כי מי השלקות מוגדרים כאוכל, ולכן גם ברכתם היא כברכת הירק שבושל בהם.
אבל דבש התמרים או מי סחיטת התותים וכדו' ייעודם הוא משקה והם נסחטו בכדי לשתות אותם וממילא ברכתם היא שהכול נהיה בדברו ככל שאר המשקים.
שיטת הראב"ד
הראב"ד סובר כי בדבש התמרים שמוזכר בגמרא מדובר על דבש שזב מאיליו ולכן ברכתו שהכול נהיה בדברו. הטעם לברכת שהכול הוא, כי לשיטת הראב"ד משקה היוצא מאיליו מתוך הפרי מוגדר כזיעה בעלמא וממילא יש לברך עליו שהכול.
אבל במקרה בו מי הפירות יוצאים מכוח פעולת כתישת הפרי, אזי מברכים על מי הפירות את ברכת הפרי. הטעם לכך הוא, מפני שהמשקה אינו זב מאיליו והוא אינו זיעה בעלמא.
לאור זאת סובר הראב"ד כי פעולת הבישול של מי השלקות מוגדרת כמעשה הגורם ליציאת מי הפרי מתוכו וממילא אין המשקה נחשב זיעה בעלמא, ולכן יש לברך על המשקה שנוצר, את ברכת הפרי שבושל עימו.
שיטת הרשב"א
הרשב"א סובר כי יש לחלק בין פרי וירק שדרכם בבישול או סחיטה לבין פרי וירק שאין הם רגילים בבישול או סחיטה.
פרי או ירק שיש רגילות לבשלם או לסוחטם אזי ברכת המשקה שיוצא מהם (בבישול או בסחיטה) הוא כברכת הפרי או הירק.
אבל בפירות וירקות שאין רגילות לסוחטם או לבשלם אזי ברכת המשקה שיוצא מהם (בין בבישול ובין בסחיטה) הוא שהכול נהיה בדברו.
לאור זאת מבאר הרשב"א, כי מאחר שאין רגילות לסחוט את התמרים, לכן על דבש התמרים יש לברך שהכול נהיה בדברו.
השו"ע באו"ח סי' רב' סעי' י' מביא בתחילה את שיטת הרשב"א כי על פירות(שאין דרך לבשלן – משנה"ב סע"ק נב') ששראן או בישלן במים ונכנס טעם הפרי במים, יש לברך שהכול נהיה בדברו.
בהמשך הסעיף מביא השו"ע שהרא"ש סובר כי אם מי השרייה או הבישול קיבלו את טעם הפרי אזי מברך על המים בורא פרי העץ.
בהלכה יא' כתב השו"ע כי אם בישל תאנים או צימוקים במים, יש להסתפק מהי הברכה האחרונה על מי הבישול.
צדדי הספק הם, האם לאחר שתיית מי הבישול או השרייה יש לברך בורא נפשות כדין ברכתם האחרונה של כל המשקים וזאת כשיטת הרשב"א.
או שיש לברך ברכה מעין שלוש וזאת משום שאליבא דשיטת הרא"ש מי הבישול נחשבים כפרי וממילא על מי הצימוקים והתאנים יש לברך ברכה אחרונה מעין שלוש.
עוד כתב השו"ע בסעי' יא' (ביחס לברכה אחרונה ) כי ירא שמים המעוניין לשתות מי שרייה או בישול של צימוקים ותאנים יש לו לשתותם או בתוך הסעודה ואז ברכת המזון תפטור אותו בברכה אחרונה.
או לאחר אכילת פרי אחר משבעת המינים ושתיית מים, ובכך אם יש לברך על המי הבישול או השרייה מעין שלוש, אזי ייפטר בברכת הפרי הנוסף משבעת המינים, ואם יש לברך בורא נפשות ייפטר בברכה האחרונה על שתיית המים.
לאור דברי השו"ע שהביא להלכה את שיטת הרשב"א והרא"ש יוצא כי הנפק"מ בין שיטת הרשב"א והרא"ש תהיה במי שריית או בישול פירות וירקות שאין דרכם בכך.
לשיטת הרשב"א ברכת המים תהיה שהכול וברכתם האחרונה תהיה בורא נפשות.
ולשיטת הרא"ש ברכת המים תהיה בורא פרי העץ ובורא נפשות, ובשבעת המינים הברכה האחרונה תהיה מעין שלוש.
הערה: בדין ברכת המרק שבושלו בו פירות וירקות ישנם פרטים רבים. בדברים אלו הוצגו רק מקצת מיסודות הדין לשם עיון ולימוד, ואין בהם כלל הלכה למעשה.