הגמרא במסכת עירובין מ: מביאה את דברי רבה המסתפק האם יש לברך ברכת שהחיינו על ראש השנה ויום הכיפורים.
צדדי הספק הם, מצד אחד ראש השנה ויום הכיפורים הם ימים הבאים מזמן לזמן. בכל שנה בתחילת חודש תשרי חל ראש השנה ובעשירי בתשרי חל יום הכיפורים, וממילא זוהי סיבה מדוע לברך את ברכת שהחיינו לזמן הזה על הימים הללו.
אך מאידך יש לומר, כי מאחר שראש השנה ויום הכיפורים אינם נכללים בשלושת הרגלים, אזי אין לברך עליהם שהחיינו והגיענו לזמן הזה.
ומבארים הראשונים שמאחר וראש השנה ויום הכיפורים אינם נקראים מועד, שמשמעותו זמן, אזי אין לברך עליהם שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה.
ובמחזור ויטרי ביאר כי ראש השנה ויום הכיפורים כן מוגדרים כמועד, אך הם אינם מועדים הדומים לשלושת הרגלים.
השוני בין ראש השנה לשאר המועדים גם גורם, כי ברכת הקידוש בראש השנה איננה מסתיימת בחתימת מקדש ישראל והזמנים , כפי נוסח החתימה בשלושת הרגלים.
ומשום כך גם אין לברך את ברכת שהחיינו והגענו לזמן הזה בראש השנה ויום הכיפורים.
בהמשך הסוגיא מובאת שיטת רב יהודה הסובר שיש לברך ברכת שהחיינו על ימי ראש השנה ויום הכיפורים.
סברת רב יהודה היא כי מאחר ועל דלעת (או פירות אחרים) הגדלה בכל שנה מחדש, יש לברך ברכת שהחיינו, כך גם יש לברך על ימים טובים הבאים בכל שנה בזמן קבוע.
עוד מובא בהמשך הסוגיא, כי רבה סובר שלא ניתן להביא ראייה מברכת שהחיינו על פרי חדש לברכת שהחיינו על ראש השנה ויום הכיפורים.
הסיבה היא כי יש הבדל מהותי בין הברכות. ברכת שהחיינו על פרי חדש היא ברכת הרשות, לעומת ברכת שהחיינו על ראש השנה ויום הכיפורים שהיא ברכת חובה.
ברכה על אכילה או ראייה
רש"י בביאור סוגיית הגמרא עירובין מ: כתב שכבר בראיית פרי חדש יש לברך ברכת שהחיינו . מאידך שיטת התוספות בברכות נט: שיש לברך שהחיינו רק בעת האכילה של פרי חדש.
השו"ע באו"ח סי' רכה' סעי' ג' פסק שיש לברך שהחיינו בעת אכילת הפרי וברמ"א הוסיף שאם בירך בעת הראייה לא הפסיד וקיים את מצוותו.
ובמגן אברהם כתב שיש לברך בעת אכילת הפרי . וביאר במחצית השקל כי מאחר והפוסקים סוברים שניתן לברך שהחיינו או בעת ראיית הפרי או בעת אכילת הפרי , יש לתת זמן קבוע אחד, מדין לא פלוג , ולכן יש לברך דווקא בעת אכילת הפרי.
ובלבוש מובא כי יש לברך דווקא בעת האכילה, משום שזמן הראייה הוא לא ברור ומוגדר, ופעמים ההולך בדרך יראה את הפרי החדש, אך לא ייתן ת דעתו לברך עליו. אבל זמן האכילה הוא מוגדר וברור ולכן יש לברך שהחיינו בעת אכילת פרי חדש.
ברכת שהחיינו ברכת הרשות או ברכת חובה
לעיל הובאו דברי הגמרא שברכת שהחיינו נחשבת כברכת הרשות. האשכול ועוד ראשונים מבארים שברכת שהחיינו היא ברכת הרשות ולכן אין חובה לתור ולחפש אחר פרי חדש בכדי לברך עליו שהחיינו, אבל אם הזדמן ליד האדם פרי חדש אזי חייב הוא לברך עליו את ברכת הזמן.
אך הרשב"א הגהות אשר"י ועוד ראשונים מפרשים כי ברכת שהחיינו על פרי חדש היא ברכת הרשות גמורה ואין כל חובה לברך שהחיינו על פרי חדש.
הבית יוסף באו"ח סי' תלב' כתב שמתוך סוגיית הגמרא אפשר להבין כי ברכת שהחיינו היא ברכת הרשות משום שקיים ספק האם צריך לברך אותה או לא, וממילא הספק גורם שהברכה תהיה רשות ולא חובה.
אלא שעל הבנה זו הקשה הבית יוסף שאם הגדרת הרשות נובעת מכוח הספק, אזי כיצד ניתן לברך שהחיינו והרי באמירת הברכה מתעורר החשש של ברכה לבטלה, משום שלא ברור האם קיימת חובה לברך.
ולכן מבאר הבית יוסף, שביחס לברכת שהחיינו על פרי חדש יש לומר כי כאשר חז"ל קבעו את הברכה, כוונתם הייתה לתקן ברכת הרשות, וביד האדם להחליט האם הוא רוצה לברך ולהודות לה' יתברך.
עוד הביא הבית יוסף את דברי בעל העיטור בהלכות ביעור חמץ, שכתב כי יש מחלוקת בפוסקים האם מברכים שהחיינו על בדיקת חמץ.
יש הסוברים שהיות ובדיקת חמץ היא מצווה הבאה מזמן אל זמן , ובכל ערב פסח יש לבדוק את החמץ, אזי יש לברך על הבדיקה את ברכת הזמן.
אך יש הסוברים כי מאחר שהמפרש בים או היוצא בשיירה ודעתו לחזור לביתו בפסח., הרי הוא יכול לבדוק את חמצו אפילו בראש השנה.
ממילא ניתן לטעון כי דין המפרש בים והיוצא בשיירה גורמים שבדיקת חמץ היא לא מצווה הבאה מזמן אל זמן, אלא ישנם מועדים רבים שניתן לבדוק בהם חמץ ועל כן אין לברך שהחיינו על בדיקת חמץ.
וכתב בעל העיטור שאם רוצה יכול לברך שהחיינו על בדיקת חמץ. סברת בעל העיטור היא משום שברכת שהחיינו היא ברכת הרשות.
אזי למרות מחלוקת הפוסקים אם יש לברך, ברכת הרשות משמעותה שביד האדם לבחור, והרוצה לברך ולהודות לה' יכול לברך שהחיינו על בדיקת חמץ.
והקשה הבית יוסף שלכאורה מאחר וברכת שהחיינו היא ברכת הרשות אזי יש להחמיר בה, ובמצב של ספק כגון בברכת שהחיינו על בדיקת חמץ, אין לברך משום המחלוקת והספק.
וממילא מצינו לשיטת הבית יוסף כי בפרי חדש ברכת שהחיינו מוגדרת כברכת הרשות, ולכן הרוצה לברך יכול לברך.
ובשאר המצוות הגדרת ברכת שהחיינו כברכת הרשות גורמת להחמיר, ואם יש ספק בין הפוסקים אזי אין רשות בידו ואינו יכול לברך למרות שהוא רוצה לברך.
הב"ח באו"ח סי' כט' סובר כי אף על פי שיש ספק האם קיימת חובה לברך את ברכת הזמן, בכל זאת אין באמירת הברכה כל חשש ואין בה בכדי ברכה לבטלה.
ומבאר הב"ח שמאחר וברכת שהחיינו נתקנה על שמחת הלב, ויש בה הודאה לבורא עולם, אזי בעת שהאדם מרגיש את טובת ה' והוא שמח בליבו יש לו לברך ולהודות.
ממילא שמחת הלב היא הגורמת לברכה וההודאה, ולכן אין בברכת שהחיינו על פרי חדש משום חשש ברכה לבטלה.
החתם סופר בשו"ת או"ח סי' נה' מבאר כי משמעות הרשות שבברכת שהחיינו על פרי חדש היא, שאין חיוב מוחלט לברך שהחיינו, אלא החיוב משתנה מאדם לאדם.
מי שנהנה מסוג הפרי וטעמו הרי הוא חייב לברך, אך מי שאינו נהנה מטעם הפרי אזי אין עליו חובה לברך שהחיינו.
אך לא בכל מצב אדם יכול או חייב לברך שהחיינו בגלל הנאתו. אדם שיש לו הנאה מאכילת עצים או אבנים ברור כי אינו צריך לברך שהחיינו. וזאת משום שבטלה דעתו אצל כל אדם ורק בדברים שיש הנהנים מהם, אזי אם נהנה גם הוא יש לו לברך שהחיינו ולהודות על שמחתו.
וממילא במצבי ספק, סובר החתם סופר כי מאחר שיש אנשים שנהנים מדבר המאכל ויש הסוברים כי צריך לברך שהחיינו.
אזי כבר לא ניתן לומר שבטלה דעת הנהנה אצל כל אדם, ולכן הנאתו מדבר המאכל גורמת לחיוב ברכת שהחיינו בתורת חיוב גמור ואין בזה שום ספק או חשש ברכה לבטלה.