הגמרא בקידושין נט: מספרת שרב גידל ביקש לקנות קרקע מסוימת, אך בינתיים רבי אבא הקדים וקנה את הקרקע לפני רב גידל.
בהמשך הסוגיא מבואר כי עני המבצע פעולות בכדי לזכות בדבר מה מין ההפקר( בלשון הגמרא עני המהפך בחררה(עוגה) - כגון שהושיט את ידו אליה או שרץ לכיוונה), אסור לו לאדם אחר להזדרז ולזכות בחררה, ואם עשה שלא כהוגן והקדים את העני וזכה בחררה, הרי הוא נקרא רשע.
עוד מבואר בסוגיא כי רבי אבא קנה את הקרקע מבלי לדעת שרב גידל כבר עשה פעולות בכדי לקנות את הקרקע לפניו. לאחר שנודע לרבי אבא כי רב גידל עשה פעולות בכדי לרכוש את הקרקע(כגון שוחח עם המוכר, ניהל מו"מ וכדו') הציע רבי אבא לרב גידל את הקרקע במתנה, אך רב גידל לא רצה לקבלה משום שכתוב "שונא מתנות יחיה".
לאחר סירובו של רב גידל, גם רבי אבא לא השתמש בקרקע וזאת משום שרב גידל ביקש לקנותה לפניו ורבי אבא לא רצה ליהנות מקרקע כזו, ולכן הקרקע נקראה ארעא דרבנן והיא עמדה בהפקר לתלמידים.
מחלוקת הראשונים באלו מצבים חל דין עני המהפך בחררה
נחלקו הראשונים באלו מצבים חל הדין של עני המהפך בחררה. חשוב לציין כי הדין אומנם נקרא "עני המהפך בחררה" אך האיסור מתייחס גם למי שאינו עני, אלא כל אדם המבקש לזכות או לקנות דבר מה הרי הוא כביכול עני ביחס לרצון להשיג את מבוקשו.
רש"י סובר כי הדין נאמר גם במבקש לזכות בדבר מה שהוא הפקר וגם במי שמבקש לקנות בכסף מלא.
וממילא בכל סיטואציה שאדם פועל בה כדי לזכות או לקנות דבר מה, הרי אסור לאנשים אחרים להזדרז ולהקדים את המבקש הראשון.
בביאור סברת רש"י כתב הסמ"ע בחו"מ סי' רלז' דמאחר שהראשון כבר מבקש אחר המקח או המציאה, הרי השני שמקדימו נחשב כאילו הוא נוטל את מה שכבר ביד הראשון.
עוד מבאר הפרישה בסברת רש"י, שמציאה או הפקר הם אינם ידועים לכל, אלא רק למי שהם ניקרו בדרכו, ולכן חל עליהם דין עני המהפך בחררה האוסר על השני להזדרז ולהקדים את הראשון שכבר פועל בכדי לזכות בדבר המציאה או ההפקר.
וזאת בניגוד לזכייה בפאה ומתנות עניים שהם הפקר לכל וידועים לכל ובהם לא נאמר הדין של עני המהפך בחררה.
וביאור דברי הפרישה, שהרי מצינו כי אם עני ביקש לזכות בפאה באמצעות פריסת בגדו על גבי השיבולים, הרי העני לא זכה בהם ויכול עני אחר ליטול אותם.
הסיבה היא כי העני הראשון שפירס את טליתו על גבי השיבולים לא ביצע פעולת קניין בשיבולים, מפני שאין קניין ממוני הנקרא פריסת טלית.
ולכאורה יש לשאול מדוע לעני אחר מותר לזכות בשיבולים והרי אפילו אם העני הראשון לא זכה בשיבולים כי לא קנה אותם כדרך הקניין הראויה, אך לפחות יש לאסור על עני אחר לזכות בשיבולים, משום שהעני הראשון נחשב כמהפך ומבקש לזכות בשיבולי ההפקר וזהו לכאורה מקרה דומה לעני המהפך בחררה.
אלא מבאר הפרישה כי פאה היא סוג של הפקר הידוע לכל וכי כל העניים מחזרים ומבקשים אותה ולכן אין זכות מיוחדת לשום עני וכל הזוכה בהם הראשון הרי השיבולים שלו.
אבל מציאה היא איננה ידועה לכל ורק העובר ליד המציאה ונתן את ליבו אליה, הוא המבחין והיודע על קיום דבר המציאה.
וממילא כאשר המבחין במציאה מבקש אחריה ופועל בכדי לזכות בה, הרי יש לו כביכול זכות ראשונים ואין לאחר להזדרז ולהקדים אותו.
רבינו תם המובא בתוס' סובר כי "דין עני המהפך בחררה" האוסר להזדרז ולהקדים את הראשון נאמר דווקא במי שעושה פעולות בכדי לרכוש בכסף דבר מקח מסוים, אך מי שמבקש לזכות מן ההפקר אין לו לראשון זכות קדימה ויכול השני להזדרז ולהקדימו.
סברת ר"ת היא כי במקח וממכר יכול השני למצוא את מבוקשו במקום אחר או אצל מוכר אחר, ולכן אין להזדרז ולהקדים את מי שכבר מבקש ופועל בכדי להשיג את העסקה, אבל בזכייה מן ההפקר הרי זו הזדמנות חד פעמית שלא ברור כי תהיה כמותה פעם נוספת, ולכן מותר להזדרז ולהקדים את המבקש הראשון.
הראשונים הקשו על שיטת ר"ת מכמה סוגיות בש"ס. הרא"ש בקידושין פ"ג סי' ב' הקשה מהגמרא בגיטין נט: המביאה כי עני המנקף בראש עץ הזית, הרי הזיתים שנפלו על הקרקע שייכים לעני והלוקחם עובר על איסור גזל.
והקשה הרא"ש דלכאורה לשיטת ר"ת שבזכיה מן ההפקר לא חל הדין של עני המהפך בחררה ומותר להקדים את הראשון, הרי הזיתים שנפלו על פני הקרקע הינם עדיין הפקר, משום שהעני המנקף בראש הזית טרם זכה בהם וממילא מדוע נאסר על אחרים ללקוט את הזיתים מן הקרקע.
ומתרץ הרא"ש שמאחר והעני טרח בניקוף הזית ומכוח פעולתו סמכה דעתו על הזיתים הנושרים, הרי הם נאסרים בגזל מפני דרכי שלום.
ומבארים המשאת בנימין סי' כז' והפתחי חושן ועוד אחרונים את סברת הרא"ש בשיטת הר"ת, דמאחר שעבודת ניקוף הזית היא טרחה מרובה ומה עוד שהפעולה של המנקף נעשתה בעץ ובזיתים עצמם.
לכן סובר ר"ת שיש לאסור על אחרים ללקוט את הזיתים מדין גזל מפני דרכי שלום, ואין הנידון של ניקוף הזיתים דומה לנידון של עני המהפך בחררה אשר טורח פחות ממנקף הזיתים.
ומתוך דברי האחרונים עולה כי בטירחה מועטת חל הדין של עני המהפך בחררה וממילא אין לשני להזדרז ולזכות, ואילו בטירחה מרובה יהיה אסור להזדרז ולזכות לפני הראשון.
מחלוקת הראשונים בעסקה הנמכרת בזול
הרמ"א בחו"מ רלז' מביא את תשובת מהרד"ך שאם המוכר מציע את המקח למכירה בפחות ממחיר השוק, אזי לא חל הדין של עני המהפך בחררה ומותר לשני להזדרז ולקנות גם אם הראשון כבר פועל בכדי לקנות את דבר המקח.
סברת הרד"ך היא כי מקרה זה דומה למציאה או הפקר שיש הסוברים שלא נאמר בהם האיסור של עני המהפך בחררה, וההסבר הוא כי מבצע או הוזלה הוא הזדמנות מיוחד כמו מציאה או הפקר.
הרמב"ן בב"ב כא: חולק, וסובר כי למרות שלא ניתן למצוא את המקח במקום אחר בזול וממילא זהו לכאורה מצב של הזדמנות מיוחדת הדומה למציאה שאין בה את הדין של עני המהפך בחררה.
בכל זאת סובר הרמב"ן כי בכל סוגי המכירה כולל מקרה של מכירה בזול ובפחות משווי השוק נאמר הדין של עני המהפך בחררה.
ומבאר האגרות משה באבה"ז סי' צא' שסברת המהרד"ך היא כי דין עני המהפך בחררה מטרתו למנוע נזקים מהקונה הראשון.
לכן כאשר הקונה הראשון השקיע מאמץ, ולקונה השני יש אפשרות לקנות את אותו המקח במקום אחר, אזי חל הדין של עני המהפך בחררה ואין לשני להזדרז ולקנות שהרי בקנייתו נגרם נזק לראשון.
אבל כאשר המקח עומד למכירה בפחות ממחיר השוק, אזי יש לשאול מדוע להעדיף את זכות הראשון לקנות בזול על פני זכותו של השני לקנות בזול, והרי שניהם רוצים לנצל את ההזדמנות שנקרתה בדרכם.
ולכן במקרה של הצעת מכירה בזול יש לומר כי אין חל הדין של עני המהפך בחררה וכפי שמצינו לשיטת רבינו תם שבמציאה ובהפקר אין איסור להזדרז ולזכות לפני הראשון.
אך הרמב"ן חולק וסובר כי במכירה לא חל כלל הדין של עני המהפך בחררה. סברת הרמב"ן היא כי שונה הדין במכר מהדין במציאה.
משום שבמכר היות והמוכר מעוניין למכור את המקח, אזי הראשון שהביע את רצונו לקנות במחיר ובתנאי המכירה שהוא הציב, לו המוכר כבר ניאות למכור, וממילא די בזה כדי להחיל את דין עני המהפך בחררה ולאסור על השני להזדרז ולקנות את המקח.
מתוך המבואר יש לומר כי אם הראשון הסכים(לשיטת המרדכי ועוד ראשונים זהו תנאי הכרחי ואכמ"ל) עם המוכר על תנאי העסקה, אך טרם ביצע את הקניה בפועל, הרי לכאורה נאסר על אדם אחר מדין עני המהפך בחררה ואולי אף מדין גזל מפני דרכי שלום, להזדרז ולקנות את המקח במחיר זהה.
אך אם העסקה מוצעת במחיר הזדמנותי או שדבר המקח הוא בהזדמנות וכגון קרקע מיוחדת וכדומה אזי באנו למחלוקת הרמב"ן והמרד"ך.
הדברים נכתבו לעיון ולימוד, ואין בהם הוראת הלכה למעשה.