המשנה בחולין צג: אומרת שמותר לישראל לשלוח לעובד כוכבים את ירך הבהמה ללא הוצאת גיד הנשה מתוכה.
הסיבה היא כי מאחר שהירך שלמה אזי ברור הוא כי גיד הנשה לא הוצא מתוכה, ולכן אם הגוי ימכור את חתיכת הבשר לישראל אחר, אין חשש שהקונה יטעה ויחשוב כי הגיד כבר הוצא מתוך הירך.
בהמשך הסוגיא בדף צד: אומרת הגמרא כי היתר המשנה לשלוח בשר לגוי נאמר דווקא בירך שלמה, אבל בירך חתוכה אין לו לישראל לשלוח אותה אל חברו הגוי ואחת מן הסיבות היא משום גניבת דעתו של הגוי.
וביאור חשש גניבת הדעת הוא כי מאחר ובירך נעשו פעולות הכשרה, אזי הגוי יכול לחשוב כי הישראל הכין את הבשר עבור עצמו ולכן הוא טרח והוציא את גיד הנשה.
אך מחמת אהבת הישראל את חברו הגוי החליט הישראל כי למרות ההשקעה הרבה בניקוי והוצאת הגיד, בכל זאת ראוי להביע את חברותו ואהבתו ולתת לגוי את הירך בתורת מתנה, ובכך הישראל עשוי לגנוב את דעת הגוי ולכן אין לשלוח לגוי ירך חתוכה אלא רק ירך שלימה.
גניבת דעת אסורה מדאורייתא או מדרבנן
הריטב"א בחולין סובר כי גניבת דעת אסורה מדאורייתא. האיסור נלמד מהפסוק "לא תגנבו לא תכחשו ולא תשקרו איש בעמיתו " עוד מביא הריטב"א את דברי התוספתא בבבא קמא פ"ז המונה שבעה גנבים והראשון שבהם הוא הגונב את דעת הבריות.
כשיטת הריטב"א מצינו גם ביראים סי' קכד' ובסמ"ג ל"ת קנה' ובקרית ספר בפי"ח מהלכ' מכירה ובעוד ראשונים.
הסמ"ק בסי' רסא' חולק וסובר כי גניבת דעת אסורה רק מדרבנן וכן מצינו בב"ח בחו"מ סי' רכח' ובקהילות יעקב יבמות סי' לח' ומביא שכך גם סובר החרדים בפ' מז.
גניבת דעת אסורה מדין שקר או גניבה
האחרונים חקרו האם איסור גניבת דעת הוא נגזר מהאיסור לשקר ולומר דברים שהם אינם אמת או שהוא נגזר מהאיסור לגנוב. מתוך דברי האחרונים עולה, כי שאלה זו נתונה במחלוקת בין הראשונים.
רבינו יונה בשערי תשובה שער ג' מונה את הגונב דעת הבריות בכלל כת השקרנים, כדכתיב לא תשקרו ולא תכחשו איש בעמיתו ובאיסור זה גם נכללת ההונאה במסחר. אך הריטב"א בחולין סובר כי האיסור בגניבת הדעת הוא נגזר מאיסור גניבת הממון.
הרמב"ם בהלכ' דעות פ"ב הלכ' ו' פוסק כי אסור לו לאדם לנהוג בדברי חלקות ופתי ולגנוב את דעת הבריות, ובאחרונים כתבו לבאר כי הרמב"ם סובר שהאיסור בגניבת הדעת, הוא השקר שיש בדברים.
אלא שהבנה זו בשיטת הרמב"ם היא קשה, מפני שהרמב"ם בפירוש המשניות במסכת כלים פרק יב' משנה ז' כותב כי האיסור להטעות גוי וק"ו יהודי נגזר מדיני הגזל ולא נובע מהאיסור לשקר.
ולכן ביארו האחרונים כי יש לחלק בין סוגים שונים של גניבת דעת. במקרה שהמרומה נגנבה דעתו וכתוצאה מכך המרומה כעת מחזיק טובה למרמה אזי האיסור נגזר מדיני השקר והשינוי מן האמת.
אך אם הרמייה וגניבת הדעת גרמו למרומה להוציא ממון, אזי האיסור בגניבת הדעת נגזר מאיסור הגזל או הגניבה.
גניבת דעת במקום שהמרומה יכול לבדוק בעצמו
בגמרא חולין צד: מובא כי בזמנם נהגו שכאשר בשר נאסר מדין טריפה נמנעו השוחטים או הקצבים להכריז שהבשר הוא טריפה אלא הם הכריזו שהבשר ראוי לגוי וללא כל ציון כי הבשר טרף.
הסיבה להימנעות מהכרזה מפורשת שהבשר טרף נבעה מתוך החשש שמא העכו"ם בשומעם כי הבשר טרף הם ימאסו בו ולא ייאותו לקנות את הפסולת והמוקצה שנזרקו על ידי הישראל.
ומבארים הראשונים שצורת ההכרזה המיוחדת איננה נחשבת כהטעיה או גניבת דעתו של הגוי, משום שהגוי יודע כי הבשר איננו כשר לאכילת ישראל וממילא אין כל הטעיה בהכרזה.
אלא שהשוחטים נהגו להכריז כי הבשר עומד למכירה וללא ציון הסיבה כדי להימנע מלומר על הבשר באופן מפורש וישיר דברי ביזוי שעלולים להמאיס את הבשר על ליבו של הגוי שחפץ לקנותו.
עוד ביארו הראשונים שההכרזה כשלעצמה אין היא עולה לכלל הטעיה מפני שהעכו"ם יכול לברר בעצמו את מהותו ואיכותו של הבשר.
ועל כן המסקנות שהעכו"ם מבין מתוך לשון ההכרזה הינם הטעיה שלו את עצמו וזאת בפרט שהיה לו להבין מתוך ההכרזה כי הבשר איננו כשר לישראל ולכן הוא מוצע למי שאינו יהודי.
השו"ע בחו"מ סי' רכח' סעי' ו' פוסק כי אסור לגנוב דעת בעת קיום מקח וממכר. אך אם ניתן להבין או להסיק באופן עצמאי כי העניין הוא אינו בדיוק כפי שמוצג, אזי אין חובה להודיע ולפרט וכפי שמצינו במוכר בשר נבילה שהיה על הגוי להסיק כי הישראל מוכר את הבשר משום שהבהמה נתנבלה ולכן אין צורך ליידע במפורש.
האגרות משה יו"ד סי' ל' נשאל האם לקצבים מותר להשרות את הכבדים בתוך דם בכדי שהכבדים יקבלו צבע טרי, מרענן ומושך.
שאלה זו מורכבת מכמה נידונים שונים. יש לבדוק את כשרותו של הכבד לאחר השרייתו בדם וזהו נידון הקשור לדיני איסור והיתר.
נידון נוסף הנוגע ישירות לשאלת גניבת הדעת הוא האם מותר לייפות את המוצר המוצג למכירה וכן האם ניתן להסתיר או להטעות את הקונים, כאילו הכבד הוא טרי למרות שהוא כבר שוהה בחנותו של הקצב מספר ימים.
בתחילת דבריו כתב האיגרות משה שבכל הנוגע לאיסור גניבת הדעת יש לאסור את שריית הכבד בדם, משום שהגמרא בבבא מציעא ס. אומרת שאסור להשרות בשר במים בשביל לשפר את מראהו, או בשביל שהבשר ייראה שמן ולא כחוש.
ואם כן לכאורה שאלת שריית הכבד דומה לשריית הבשר במים, וכמו שאין לשרות את הבשר במים כך גם אין לשרות את הכבד בדם.
אך בהמשך דבריו כתב האיגרות משה שייתכן לחלק בין שריית הכבד בדם לבין שריית הבשר במים, מפני ששריית הבשר במים גורמת לבשר שישנה לגמרי את מראהו הכחוש.
אבל שריית הכבד בדם איננה משנה לחלוטין את מראה הכבד אלא רק גורמת לכך שהכבד לא בהכרח ייראה ישן, אבל בהחלט ניתן למצוא כבדים ישנים שנראים עדיין בצבע רענן.
ולכן אין שריית הכבד יוצרת הטעיה ברורה וישירה של הקונים וממילא עליהם לברר ולבדוק אצל המוכר האם הכבד הוא טרי.
ולכן אם הקונה סמך על עצמו והסיק את המסקנות באופן עצמאי וללא בירור אצל המוכר הרי הוא הטעה את עצמו.
וזאת כפי שמצינו בגמרא חולין צד: שהשוחטים היו מכריזים כי הבשר עומד למכירה לגוי ללא האזכור כי הבשר הוא טרף.
מתוך נידונים אלו מצינו באחרונים ובפוסקים דיונים נרחבים בכל הנוגע לניהול מסחר ועסקים בעלי פעילות שיווקית מתוחכמת.
נידון רחב מצינו באופן בו מותר לנהל משא ומתן, וכגון הטקטיקה שמקובלת אצל מומחי משא ומתן אשר בשלב מסוים של המשא ומתן מציגים למוכר שאלה "ומה יהיה המחיר אם אשלם במזומן" או "ומה יהיה המחיר אם אקנה כמות גדולה וכדו'" .
מטרת שאלתם היא לא באמת לברר מה יהיה המחיר בשינויי נסיבות או בשינויי תנאים מסחריים, אלא הם רוצים לגרום למוכר לומר מחיר נמוך יותר בכדי שבהמשך המשא ומתן הם יוכלו לטעון למוכר "הנה כבר מקודם ירדת במחיר והוכחת שעדיין יש לך רווח גם במחיר נמוך יותר " וכדו' ואם כן ייתכן כי טקטיקה זו נכנסת לאיסור של גניבת דעת.
נידון נוסף מצינו באופן בו מותר להציג מוצרים בקטלוגים שיווקיים, וכן כיצד יש להציג מבצעים או כיצד ניתן לתאר ולשבח את טיבו ואיכותו של המוצר או השירות שעומדים למכירה.
הדברים נכתבו לעיון ולימוד ואין בהם בכדי לפסוק הלכה למעשה.