מסופר בפרשה שכאשר התרוצצו העוברים בבטנה של רבקה, אומרת רבקה ביאוש מר: "למה זה אנוכי". בעקבות כך הולכת רבקה לדרוש את השם. השם אומר לה: "שני גוים בבטנך ושני לאומים ממעיך יפרדו...".
יש להתבונן: א. מדוע זועקת רבקה במרירות "למה זה אנוכי"; עד כדי כך היה עליה ליפול לזרועות היאוש והמרירות, לאחר כל כך הרבה תקוות?! לאחר כל התפילות הרבות אשר סוף סוף נשאו פרי ורבקה העקרה מתעברת - לאחר כל כך הרבה שנים כשיצחק כבר כבן שישים שנה?!
ב. מפשט הכתוב נראה שנחה דעתה מדברי השם, שני גוים בבטנך. מה מניח את דעתה?
ג. מדוע יצחק לא היה מעורב בסיפור ההתרוצצות?
קודם שניישב את כל הקושיות נוסיף להעיר כדלהלן: הנה התורה ביארה את תכונותיהם של יעקב ועשיו; עשיו, "יודע צייד" ויעקב, "איש תם יושב אוהלים"; התורה מספרת שרבקה אוהבת את יעקב, ויצחק אוהב את עשיו - "כי צייד בפיו". יש להתבונן, מה ניתן ללמוד על קווי האופי האלו; וכיצד ניתן לפרש את אהבותיהם המנוגדות של יצחק ורבקה?
עם של ריב ומדון?
נראה לפרש כי ביסוד דאגתה של רבקה, עמדו הריב והמחלוקת העשויים להתגלם באינסטינקט ההתרוצצות. הלא הקב"ה הבטיח לאברהם אבינו "כי ביצחק יקרא לך זרע" - יצחק ורבקה יועדו להיות אבות העם שישא ויפיץ את מורשתו של אברהם אבינו; מורשת החסד, המוסר וההכרה בבורא.
והנה פתאום נובטים להם זרעי התגוששות בין התאומים המיוחלים. רבקה מגלה עירנות ומתחילה לחשוש שבמקום כזה מורשת החסד וההכרה בבורא תלך לאבדון. בעקבות כך התאזרה בנועזות ובאומץ, זעקה, הלכה לתור, לחקור ולדרוש אחר פתרון שיישב את הדעת. רבקה גילתה כאן עירנות ונועזות יתירה, הלא אף שהקב"ה בכבודו מבטיח, והנה כבר יצאה מעקרותה והתעברה, עדיין מביעה היא את מורת רוחה: "למה זה אנוכי" - למה לי ללדת עם של ריב, איכה יש כאן התגשמות ההבטחה?!
הרציונל שבהבטחת האלוקים
כך חיפשה רבקה את הרציונל שבהבטחת השם. כשיש התרוצצות, משהו בהבטחה לא מסתדר - "ותלך לדרוש את השם". והשם אומר לה: "שני גוים בבטנך" - אכן צודקת את, העם המיועד להגשים את ההבטחה, לא אמור להיות שרוי במריבות וקטטות (שכיום מכונים לפעמים, לשם שמים)! שני לאומים יש כאן, של הטוב ושל הפכו, לכן הם שרויים כעת במתח והתרוצצות. כאן קיבלה רבקה פרשנות מניחה את הדעת להתרוצצות.
"ורבקה אוהבת את יעקב"- כי החסד וההכרה בבורא באים כתוצאה מתום ויושר, כי הם המכשיר להקשבה וציות לרחשי הלב והמצפון. הקשבה כזאת, יכולה להיעשות אך ורק בתרבות הישיבה והתבוננות. באוהלים. לכך מצינו שרבקה אוהבת את יעקב "איש תם יעקב אוהלים". יעקב התגלה בתכונותיו כמתאים לשאת את מורשתו של אברהם אבינו. ורבקה בדרכה הובילה אותו להיות האב השלישי והאחרון של העם אשר על שמו נקרא.
יצחק לעומתה, אינו דורש את ההתרוצצות. כבנו של אברהם, חי בידיעה כי נאמן השם לקיים את הבטחותיו, אף אם לאחר זמן וניסיונות קשים; אף אם תמונת ההבטחה איננה ברורה בשלמותה - נאמן הוא השם וכפי שנאמר באברהם: "ויאמין בהשם ויחשבה לו לצדקה"... אליבא דיצחק, על האדם לפקוח עין אמונית ולגלות במקרי העולם את אלמנט ההשגחה; אין צורך בשאלות ודרישות, אלא להאמין, לראות ולגלות. ולעניינינו, הלא רבקה שהייתה עקרה כבר מעוברת, מה לנו כי נדרוש ונחקור, הלא "הנה הוא עומד אחר כותלנו!".
רבקה אל מול יצחק - ריאליזם אל מול אמונה
לכן יצחק לא ממהר לפרש את עתידות המציאות כפי שהטבע מלמד עליהם; אלא, קודם להכל, כפי שהבורא מלמד עליהם. ומציאות ההווה? הרי בת חלוף היא. אפשר שלכך יצחק אוהב את עשיו, "כי צייד בפיו" - בכך רואה הוא את עשיו הולך ומגשים את ההבטחה, הנה מתגלה עשיו בדינמיות ובפעלתנות של חסד וכיבוד אב, כמבניו של אברהם. יצחק הסתכל באספקלריה של ההבטחה, לכן ייעד את עשיו כממשיכו של אברהם.
כפי שנוכחנו, בראי הפרשה, הצדק עם דרכה של רבקה. נוכל ללמוד מכאן מסר אישי לכל אחד ואחת והוא, כי אין באמונתנו בכדי לפטור אותנו מלהיות קשובים למגמות שהשם טבע בדרכו של עולם. תמיד יש לפקוח עין ערנית ובוחנת וכן לב דואג, על תכונות האדם ויכולותיו, ובעקבות כך, לדרוש ולדעת את השם ומה הוא דורש מאיתנו. רק באופן הזה נוכל לנווט את האמונה בכדי שתאיר את אורה בהוויה.
אין די, באמונות או בסיסמאות, עלייתנו בסולם שראשו מגיע השמימה תלויה בכך שיסודותיו מוצבים ארצה.
ראייתה ופועלה של רבקה היוו תהליך מכונן בבניית עמנו. כמו כן, עשויה דרכה זו להיות מכוננת לכולנו ובכל מצב, כאשר נפעל ונלך בדרכה.
שבת שלום!