דין ודברים בין אברהם לעפרון
והנה, הפרשה מרחיבה על הדין ודברים שהתנהל ביניהם. תחילה בני חת פונים אליו בכבוד גדול: 'שְׁמָעֵנוּ אֲדֹנִי נְשִׂיא אֱלֹקִים אַתָּה בְּתוֹכֵנוּ בְּמִבְחַר קְבָרֵינוּ קְבֹר אֶת מֵתֶךָ אִישׁ מִמֶּנּוּ אֶת קִבְרוֹ לֹא יִכְלֶה מִמְּךָ מִקְּבֹר מֵתֶךָ', ואברהם אסיר תודה על הגישה שלהם ומשתחוה לפניהם: 'וַיָּקָם אַבְרָהָם וַיִּשְׁתַּחוּ לְעַם הָאָרֶץ לִבְנֵי חֵת'.
לאחר שמקבל רשות מבני העיר, הוא מבקש לדבר עם עפרון בן צוחר לומר לו שהוא מוכן לרכוש את מערת המכפלה במלוא המחיר: 'וְיִתֶּן לִי אֶת מְעָרַת הַמַּכְפֵּלָה אֲשֶׁר לוֹ אֲשֶׁר בִּקְצֵה שָׂדֵהוּ בְּכֶסֶף מָלֵא יִתְּנֶנָּה לִּי בְּתוֹכֲכֶם לַאֲחֻזַּת קָבֶר'.
עפרון שמע את בקשת אברהם, ומיד הציע את עצמו בנדיבות לתת את מערת המכפלה לאברהם ללא שום תמורה: 'וְעֶפְרוֹן ישֵׁב בְּתוֹךְ בְּנֵי חֵת, וַיַּעַן עֶפְרוֹן הַחִתִּי אֶת אַבְרָהָם בְּאָזְנֵי בְנֵי חֵת לְכֹל בָּאֵי שַׁעַר עִירוֹ לֵאמֹר'. רש"י מפרש שבאותו יום מינוהו עליהם, ומפני חשיבותו של אברהם זכה לגדולה ועוד מוסיף עפרון להצהיר בפני אברהם: 'לֹא אֲדֹנִי שְׁמָעֵנִי הַשָּׂדֶה נָתַתִּי לָךְ וְהַמְּעָרָה אֲשֶׁר בּוֹ לְךָ נְתַתִּיהָ לְעֵינֵי בְנֵי עַמִּי נְתַתִּיהָ לָּךְ קְבֹר מֵתֶךָ'.
נסיונות השכנוע ההדדיים
הנה התורה מתארת לכאורה מהלך מאוד דרמטי, בו כל אחד (אברהם ועפרון) משתדל לשכנע את השני ולהפציר בו, עפרון מצדו - שאברהם יקבל את המערה חנם אין כסף, ואברהם מצידו - שעפרון יקבל ממנו תשלום עבור המערה.
אגב, יש לשים לב לכך שעפרון מדבר עם אברהם בפרהסיא גדולה, כמו שכתוב: 'וַיַּעַן עֶפְרוֹן הַחִתֶּי אֶת אַבְרָהָם בְּאָזְנֵי בְּנֵי חֵת', הוא מעוניין שכולם ישמעו את דבריו, ולכן הוא אומר אותם לפני כולם - 'לְכָל בָּאֵי שַׁעַר עִירוֹ לֵאמֹר.
וכך התורה מתארת את מסע השכנוע של עפרון בפנותו לאברהם: 'לֹא אֲדֹנִי שְׁמָעֵנִי' - "שמעני" , אומר התרגום: "קַבֵּל מִנִּי" - דהיינו, שהוא פונה אליו בלשון שכנוע והפצרה. 'הַשָּׂדֶה נָתַתִּי לָךְ וְהַמְּעָרָה אֲשֶׁר בּוֹ לְךָ נְתַתִּיהָ לְעֵינֵי בְנֵי עַמִּי נְתַתִּיהָ לָּךְ קְבֹר מֵתֶךָ'. הנה, לפני כולם, הוא מצהיר ש"זה שלך! תקח!". והוא חוזר שוב ושוב שהוא רוצה לתת את המערה במתנה ללא שום תמורה.
ואז משיב אברהם לעפרון שהוא אינו מעוניין במתנה אלא ברכישה גמורה, וגם הוא מפנה לעפרון את הדברים בדרך שכנוע והפצרה: 'וַיִּשְׁתַּחוּ אַבְרָהָם לִפְנֵי עַם הָאָרֶץ. וַיְדַבֵּר אֶל עֶפְרוֹן בְּאָזְנֵי עַם הָאָרֶץ לֵאמֹר אַךְ אִם אַתָּה לוּ שְׁמָעֵנִי נָתַתִּי כֶּסֶף הַשָּׂדֶה קַח מִמֶּנִּי וְאֶקְבְּרָה אֶת מֵתִי שָׁמָּה'. גם תשובה זו של אברהם לעפרון ניתנת לעיני הכל ולפני כולם.
ושוב עפרון עונה לאברהם בפרהסיא גדולה ולפני כולם, למרות שהפעם עפרון דורש תמורה למערת המכפלה, ולא סתם תמורה אלא מחיר מופרז מאוד: 'וַיַּעַן עֶפְרוֹן אֶת אַבְרָהָם לֵאמֹר לוֹ. אֲדֹנִי שְׁמָעֵנִי אֶרֶץ אַרְבַּע מֵאֹת שֶׁקֶל כֶּסֶף בֵּינִי וּבֵינְךָ מַה הִוא וְאֶת מֵתְךָ קְבֹר'.
הפרזת המחיר שדרש עפרון
עפרון פונה לאברהם ואומר לו: "אם אתה כל כך מפציר בי שאקבל כסף, תביא לי תמורת המערה ארבע מאות שקל כסף. וגם זה, כאמור, היה בדרך של שכנוע והפצרה, כאילו ארבע מאות שקל כסף הוא בסך הכל סכום מועט ואינו נחשב לכלום! ורש"י מבאר מה זה ארבע מאות שקל כסף? לפי שהיו אז מטבעות מסוימים שהיו משמשים למסחר בכל העולם, וזה לא היה מסוג המטבעות הזולות, אלא המטבעות היקרות, ובהם השתמש אברהם כדי לשלם לעפרון.
יתר על כן, הגמרא מבארת שעפרון כתב דמים כרצונו על אף שהיה ביוקר גדול, כלומר שאם החֶלְקָה הזאת היתה שוה לדוגמא חמישים אלף דולר, הוא אמר לו תן לי עבורה שתי מליון דולר (!!!) וקח אותה. מחמישים אלף הוא קפץ לשתי מיליון!!
ואברהם שומע לעפרון ומביא לו את מבוקשו ללא שום משא ומתן, אלא מיד: 'וַיִּשְׁמַע אַבְרָהָם אֶל עֶפְרוֹן, וַיִּשְׁקֹל אַבְרָהָם לְעֶפְרֹן אֶת הַכֶּסֶף אֲשֶׁר דִּבֶּר בְּאָזְנֵי בְנֵי חֵת אַרְבַּע מֵאוֹת שֶׁקֶל כֶּסֶף עֹבֵר לַסֹּחֵר'.
סיכום התהליך
כלומר, בשלב הראשון היה נסיון שכנוע של עפרון שדוחף את אברהם אבינו לקחת בחינם, את השדה והמערה. אברהם אכן מודה על הנכונות לוותר על החלקה, אמנם אין הוא מסכים לקבלה בחינם. בתגובה מציע אברהם לתת בעבורה תשלום כל שהוא ובלבד שלא יהיה בחינם: 'נָתַתִּי כֶּסֶף הַשּׂדֶה קַח מִמֶּנִּי', ואז עפרון מפקיע המחיר ודורש מחיר גבוהה ומופרז עד מאוד, וכנ"ל.
מידתו של עפרון - שקר, ולא מקיים את דיבורו
ורש"י מבאר, שבכל הפרשה כתוב עפרון בכתיב מלא עם וא"ו ואילו בפסוק: 'וישקל אברהם לעפרן' כתוב בכתיב חסר בלי וא"ו, לפי שאמר הרבה ואפילו מעט לא עשה, נטל ממנו שקלים גדולים שהם קנטרנים שנאמר עובר לסוחר וכו'. עפרון לא העלה על נס את דרך האמת והיושר, אלא דיבר הרבה ואפילו מעט לא עשה.
עפר"ן - גימטריה רע עין ובגימ' 400
וראוי לומר כאן את דברי "בעל הטורים" שמשלימים את ביאור דברי רש"י, ש-"עפרו"ן" בגימטריא "רע עין", ללמדנו שהיתה לו לעפרון עין רעה. עוד אומר בעל הטורים, ש-"עפרו"ן" ו-"רע עין" זה מספר 400, כנגד ארבע מאות השקלים שגבה עבור המערה.
והביאור, על פי הגמרא שמונה שש מעלות וברכות שבהם מתברך מי שהוא "טוב עין" ולכן התורה חיסרה את הוא"ו מעפרון, כי כשהתגלה במכירת המערה כהיותו בעל מידה של "רע עין", אז נחסרו ממנו אותן שש הברכות המובטחות למי שהוא טוב עין, וירדה ממנו האות וא"ו.
והגמרא בסוטה [לח' ע"ב וראה בהערה לשון ה"כלי יקר" אומרת שאין הברכה שורה אלא במי שהוא טוב עין, שנאמר: "טוב עין הוא יבורך" אל תקרי יבורך אלא מברך, ה"טוב עין" הוא זה שמברך, כלומר, שמי שיש לו הסתכלות טובה ולא "מתנפח" בדיבורו, אלא אומר מעט, אז הוא ממילא "טוב עין", כאשר יבואר להלן.
מעלת האמת - ה"בראשית" של כל התורה
על עניין חשיבות קיום מוצא פיו של האדם ודבקות במידת האמת, נצטט מדבריו של רבי יעקב אביחצירא זצוק"ל בגנזי המלך, "בראשית בר א אלקים הוא סופי תבות אמ"ת, לרמוז שהאמת היא ה"בראשית" של כל התורה כולה, הנה כי כן התורה גם נקראת אמת, והאמת היא הבסיס להכל, וכמו שידוע שכל יסודו של היצר הרע הוא שקר, שכן היצר הרע מלמד את האדם שקר, וכל התאוות שהוא מעמיד לו מול עיניו הן וכולן שקר וכזב, והיצר הטוב, מאידך, מנחה את האדם בדרך האמת ומעמידו על האמת. ואומר, שגם הרשעים שנופלים ברשתו של היצר מרגישים ויודעים שכל כולו שקר ושהיצר הטוב הוא כל כולו אמת, ולכן צריך האדם לרדוף אחר האמת כמו שכתוב 'דובר אמת בלבבו', וזהו שכתוב "בלבבו" ולא "בלבו" ללמדנו שיש שני ליבות באדם והם היצר הרע והיצר הטוב, ועל האדם לקבל את האמת של היצר הטוב ולא להמשך אחרי השקר של היצר הרע. ומי שאוחז בדרכו של היצר הטוב הוא צדיק, שכן את שתי הנטיות שלו הוא מטה לדרך האמת, וזהו "בלבבו" שמטה את רצונותיו לטוב כאילו היה לו רק לב אחד
אמ"ת מקיפות את כ"ב אותיות התורה
הרי, שהאמת היא היסוד של כל התורה כולה, ועוד, שהאותיות אמ"ת הן שלושת המקיפות של כל אותיות התורה, שכן האל"ף היא הראשונה - הראשית, המ"ם היא האמצעית והתי"ו היא האחרונה - הסוף. כלומר, שהאמת היא כל הכ"ב אותיות, ולכן היא היסוד של כל התורה כולה.
מילוי אותיות אמ"ת גימטריא תור"ה
ועוד אומר רבי יעקב זצוק"ל, שהגימטריא של מילוי אותיות אמ"ת, כלומר אל"ף, מ"ם, תי"ו זה בגימטריא תורה. מכאן החשיבות העצומה של האמת.
מדוע יש להדגיש את האמירה שלפני העשיה?
ויש להבין, מדוע רש"י מבאר שעפרן כאן חסר וא"ו משום ש"אמר הרבה ואפילו מעט לא עשה", די היה לומר שחסר וא"ו משום שהוא בסופו של דבר לא עשה כלום! מה אכפת לי אם אמר הרבה בתחילה או לא אמר הרבה? כמו כן, המשנה באבות אומרת: "שמאי אומר, עשה תורתך קבע, אמור מעט ועשה הרבה והוה מקבל את כל האדם בספר פנים יפות", ומביא הברטנורא שהמקור ל"אמור מעט ועשה הרבה" הוא מאברהם אבינו שאמר בתחילה למלאכים 'ואקחה פת לחם" ולבסוף: 'ויקח בן בקר רך וטוב' וכו'; וגם כאן יש לשאול מה ההדגש של "אמור מעט ועשה הרבה" מדוע לא די להורות: "עשה הרבה!"?
אדם שאומר הרבה פוטר עצמו מעשייה
ראיתי פרוש מאוד יפה ויסודי לכל החיים. יש הבדל בין אדם שמדבר הרבה, כמו שלפעמים אנו רואים בחוש, ואינו מסתפק בדיבורים בעלמא אלא הוא מדגיש את דבריו בצורה דרמטית, והוא מציג את עשייתו בקונוטציה ברורה ובעלת משקל רב ככל שניתן, ומפרט לשם כך תוכניות ברורות וכדו'. באופן זה, אדם מביא את עצמו לידי תחושה שהוא כבר יצא ידי חובה בדיבורו ואינו צריך עוד להוסיף "עשייה" כל עיקר.
וזהו שרש"י תולה את סיבת אי העשיה של עפרון שאפילו מעט לא עשה בכך שהוא אמר הרבה. וזה מבאר גם את דברי שמאי הזקן שאומר שאם אדם רוצה להגיע לידי עשייה, הוא צריך להמנע מלדבר הרבה, ואז יישאר אצלו עדיין הצורך והדחף לעשייה, משום שלא בא לידי סיפוקו בדיבור.
ביאור המשנה ודברי שמאי – יסוד אחד הוא
ואלה הם שלושת הדברים ששמאי אומר שבכולם היסוד אחד: "עשה תורתך קבע" - התורה צריכה להיות קביעות אצל האדם ולא ח"ו "עול" ובמצב זה לעולם לא ימצא האדם את עצמו פטור מלימוד התורה, וגם בימי פגרה וכדו' יקבע לעצמו את התורה, כי באמת עלול היצה"ר לפתות את ה"בן תורה" לומר שבבין הזמנים הוא יוצא ידי חובתו בלימוד מועט של חצי שעה וכדו', ובודאי שזה לא נקרא "קבע". בר מן דין, ה"קבע" צריך להיות המצב הפשוט אצל כל אדם באשר הוא, גם אם הוא לא זכה לשבת וללמוד אלא נזקק לצאת לעבוד לפרנסתו וכל כיו"ב. וכמו כן אסור לאדם לצאת ידי חובה בדבר מועט, אלא כל אחד מישראל נדרש לקבוע עיתים שהם בחינת "קבע", בהן הוא טובל בהיכלי החכמה האלוקית של תורתנו הקדושה.
ועל מה שאומר "אמור מעט ועשה הרבה", היינו שלא תרגיש שיצאת ידי חובה באמירה מרובה אלא בעשייה דוקא, ולשם כך יש להפחית בדיבור. והיינו שאומר: "והוי מקבל כל אדם בסבר פנים יפות". הרי חז"ל אמרו: "חביב אדם שנברא בצלם". וכיון שכך, כל אדם צריך להתקבל בסבר פנים יפות ממש, ואין להסתפק ב: "אמרתי לו שלום שלום" וזה מספיק. אסור לאדם להביא את עצמו לידי הרגשה ותחושה של "הסתפקות". לפי זה כל המשנה מובנת, שהרי מדובר באותו יסוד המחייב את האדם שלא להימלט ולהשתחרר מאחריות ע"י מלל ודיבורים ללא כיסוי.
פיתויי היצר הרע למי שהשיג השגים
אם אדם ברוך ה' יושב ולומד תורה בכולל, עובר עליו סדר טוב ונחמד, וכבר בתחילת הלימוד עלתה בידו הבנה יפה בדברי המ"א שחולק על הט"ז, או שהצליח לגלות דיוק יפה בדברי השו"ע מתוך אחד המפרשים, והדבר התברר אצלו והתלבן הפלא ופלא. הנה במצב שכזה בדרך כלל קופץ היצר הרע ומנסה לצנן מלהט הרצון להתקדם בטענה שהפסגה היוצית כבר נכבשה.
כך דרכו של היצר - דוקא בנקודה של התעלות והצלחה שם הוא אורב ומסתתר! באופן זהה אנו מוצאים גילויים של אותו יצר הרע בקרב בחורים ואברכים שהתקבלו לישיבה או לכולל מפורסם ומכובד. עם הקבלה למוסד לימודי המעטר את לומדיו בכתר השקידה וההתמדה, מתפתחת תחושת שאננות מסוכנת הגוררת נפילת מתח והתקררות. היצר טוען "את שלך עשית"!! הרי כולם מעריכים אותך!! כולם יודעים שאתה בישיבה פלונית!! ועוד מוסיף היצר הרע ומטעים, הרי אם היית בישיבה יותר פשוטה היית אז בודאי מוכרח לעמול ביותר כדי להוכיח את עצמך שאתה "שוה משהו", אבל כאן, הרי עצם המצאותך במקום כזה מעמידה אותך במעמד כל כך גבוה שאתה כבר לא צריך לעמול ולטרוח!! כמו כן, אדם בא ממשפחה מיוחסת במיוחד, יש לו אבא חשוב או סבא חשוב, ואז הוא אומר לעצמו "הרי אני כבר שוה מבלי לעשות משהו מיוחד, הרי זו המציאות שלי!!". ועוד כהנה כל מיני סיבות שהיצר ממציא לאדם שבגללן אין הוא צריך לעבודה מיוחדת.
ומסופר על הסבא מקלם, שבשעה שעלה לו חידוש או רעיון של התעוררות וכדו', והיה מרגיש שאותו חידוש היה מרומם אותו למדרגות נעלות ונשגבות - הוא היה שומר את אותו חידוש יום יומיים, ואפילו שבוע או חודש, ורק אחרי זה היה אומר אותו. וזאת למה? כדי שהוא יחיה את אותו הרעיון המוסרי ושהוא ישפיע עליו בינתיים באופן שכאשר הוא יגיד אותו הוא בודאי לא ירגיש שהוא יצא ידי חובתו בעצם אמירתו, מה שדבר שכזה עלול בודאי לקרות לו היה אומר את הרעיון הזה מייד!
מדוע לא עלתה לעשיו מצות כיבוד אב ואם שלו?
יש כאלה שאמרו שיכול להיות שזה היה הפשט בעשו הרשע, עליו אמרו חז"ל שלא היה בעולם מי שקיים מצות כיבוד אב ואם כמו עשו הרשע, "כי ציד בפיו" - לא רק שהיה צד את אביו כיצד מעשרים מלח וכדו', אלא שהיה מכבד את אביו במאוד מאוד, ולא היה רק כיבוד במעשים לפי שיצחק היה עיוור בתקופה מסויימת, אלא שהיה באמת מכבד את אביו בצורה הכי מושלמת, והתנאים הגדולים ביותר לא הצליחו להגיע למדרגת המצוה כמו עשיו. ומאידך - עשיו נקרא "עשיו הרשע"!! כיצד יתכן?
וביתר שאת: הנה ידוע, שכל אדם שמקיים מצוה יכול להגיע למצב של שלמות כל כך גדולה בקיום המצוה עד שקדושת המצוה ממלאת אותו במאוד מאוד עד שהוא מתעלה ומתקדש על ידה ללא גבולות! וזהו שאומרים בנוסח "לשם יחוד" "עם כל המצוות הכלולות בה" כלומר, שבכל מצוה ומצוה יש את הכח להביא את האדם למדרגה כאילו קיים את כל המצוות כולן!
לפי זה קשה ביותר, מדוע מצות כיבוד אב ואם של עשיו שהיתה כל כך בשלמות לא נחשבה לו כאילו קיים את כל המצוות כולן? מדוע הוא נשאר "עשיו הרשע"? מדוע זה לא שינה את כל המהות שלו מעוצם קדושתה ושלמותה של המצוה?
סכנת ה"הסתפקות במועט" שבמצוות
ולפי מה שהקדמנו נראה לבאר, שעשיו מלכתחילה "הסתפק" בקיום מצוה אחת, ואז - מושלמת ככל שתהיה - אין בה את הכח שיש בכל מצוה להחשב כאילו קיים את כל המצוות כולן באותה המצוה. לפי היסוד שהזכרנו לעיל, יש לבאר כי עשיו הרשע השקיט את מצפונו במצוות קיום הורים שקיים. אע"פ שהיה מושחט מן היסוד, מכל מקום לא הניח להרהורי תשובה לחלחל בליבו. מתוך שכבש פסגה רוחנית אחת בהצטיינות, התעוררה בקרבו התחושה שהוא צדיק ובעל מעלות שאין כמותן בדור. למעשה היצר הרע השתמש במצוותו היחידה כחומה בצורה בפני תוכחה ותשובה. מתוך מחשבה והחלטה להסתפק במצווה אחת, ראה עשיו בעצמו צדיק וכנראה האמין בעצמו שאין לו צורך להמשיך עוד קדימה.
יתכן וזה הפשט במה שמזכירים אנו בתפילת השכיבנו "והסר מלפנינו ומאחרינו" ולכאו' מלפנינו מובן, אבל מהו מלאחרינו, ולפי זה מובן.
ולצערנו, אנחנו רואים שתכונה זאת קיימת במוחש, ורואים זאת כשמנסים להוכיח כל אדם באשר הוא בכל עניין העומד על הפרק, ואפילו אם הוא יושב ולומד תורה, הנה הוא מגיב כאותה תגובה המתוארת לעיל: "הרי אני בן תורה, הרי אני יושב ולומד, על מה אתה מדבר בכלל!!", ובטענה זאת היצר הרע תופס את המיטב שבתוכנו ומונע ממנו לשמוע תוכחה או את הרצון להתקדם ולהתעלות בעבודת ה'.
כל אדם עלול להרגיש, הרי בפועל לא ניתן לקיים את כל המצוות שבתורה כולן, בפועל לא ניתן לשבת וללמוד במשך כל שעות היממה ללא הפסקה וללא הרהורי לבנו ותאוותינו, אז ממילא אי אפשר להגיע לאותה מדרגה, אז ראוי "להרגיש טוב" עם מה שעשיתי, ולהסתפק בזה! אבל אין זאת אלא עצת היצר, וכנ"ל. והעבודה היא אדרבה להפך, שאנחנו צריכים כל הזמן לשכנע את עצמנו שאנחנו אכן מסוגלים להתעלות ועלינו להמשיך ולהוסיף חיילות לאורייתא בכל עת ובכל שעה.
וזהו שאומר שמאי: "עשה תורתך קבע" לא משנה מה שתעשה, תמיד התורה צריכה להיות "קבע" בכל עת ובכל זמן ולא משנה מה המדרגה שלך, התורה צריכה להיות "קבע" ואם אדם קובע לעצמו את התורה, הוא לא מגיע למצב של "הסתפקות" במה שהוא עשה ותו לא. לדוגמא, אדם צריך כ-שש שבע שעות שינה ביממה, ואם הוא ישן שעתיים בלילה, וימעט בשינה עוד יומיים ושלושה ברצף, הרי שלא יוכל הוא לשאת בצורך להשלים שעות שינה. הרי חיוני הוא הדבר! כך אנחנו צריכים להבין שהתורה בעינינו צריכה להיות "קבע" ושאין מצב בו אדם אומר: טוב, דילגתי על מכסת לימודיי ואין מה לעשות, מעכשו אני אמשיך ומה שהיה היה, כי אז אין זה נקרא "קבע"!
יהי רצון שנהיה מתלמידיו של אברהם אבינו ולא של עפרן הרשע. , ויהי רצון שנהיה מאותם בעלי חשיבות שאומרים מעט ועושים הרבה, ושלא תגרע ממנו אותה חשיבות של האומרים מעט ועושים הרבה.