פרשת השבוע פותחת בפסוק "כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֶיךָ וּנְתָנוֹ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בְּיָדֶךָ וְשָׁבִיתָ שִׁבְיוֹ: וְרָאִיתָ בַּשִּׁבְיָה אֵשֶׁת יְפַת תֹּאַר וְחָשַׁקְתָּ בָהּ וְלָקַחְתָּ לְךָ לְאִשָּׁה" [דברים כא' י' יא'].
האור החיים הקדוש מתקשה מאוד בעניין מצווה זו של לקיחת אשת יפת תואר, "למה יצווה ה' כדברים האלה לטמא אדם עצמו בבת אל נכר, ובפרט בעת מעשה הנס (בשעת מלחמה) במקום שצריך להוסיף טהרה ודביקות בה', יתיר לעשות מעשה כיעור השנאוי אצלו יתברך?!" עכ"ל. וראה מה שמבאר את יסודה הפנימי של מצווה זו באריכות.
ברצוני להתמקד בהמשך דברי האור החיים הקדוש, בהן כתב לבאר את מהות המצווה על דרך הרמז, וז"ל: הנה כל בנין העולם וקיומו, תלוי במעשה עם בני ישראל, אם יטיבו דרכיהם העולם קיים, "וישמחו השמים ותגל הארץ", גם ה' אלהינו ישמח ויגל בנו, ויושר דרכם של ישראל תלוי בנצחון יצר הרע.
ובא הכתוב להעיר האדם כי ביציאתו מעולם העליון לבוא לעולם הזה יהיה מוכן למלחמה, כי לא יחשוב שאין צריך תגבורת לנצחון זה, אלא אדרבא לזו יקרא מלחמה, על דרך אומרם איזהו גבור הכובש את יצרו (אבות פ"ד מ"א), שאין גבורה גדולה מזו! ואומרו "על אויביך" - בא להעיר כי לא מלחמה זו כגבור הלוחם ללכוד עיר, וכשיקוץ במלחמה יפנה וילך לעצמו, אלא כאדם הלוחם עם אויבו (!) שאם יתרשל יקום עליו והכהו, כמו כן אם יתרשל האדם מללחום את האויב, יקום עליו ויאבדהו מן העולם, ומבטיחו הכתוב שהגם שתקיף הוא היצר מכח האנושי, אף על פי כן יתנהו ה' בידו. עכ"ל.
נמצאנו למדים לפי דבריו הקדושים, כי בפסוקים אלו מרומז על מלחמת הקיום של האדם. במלחמה זו אין הפוגות או עצירות להתרענן, אלא האדם נתון במאבק מתמיד מרגע שניתן בו דעת להבדיל בין טוב לרע, ועד לסוף ימיו, עד דכדוכה של נפש ופטירתו מן העולם.
גילוי זה, הינו גילוי מרעיש ומשמעותי לכל בן עלייה, אשר מבין כי ישנו מחוקק אלוקי בעל דרישה מוסרית מן האדם לתקן דרכיו וליישר אורחותיו. יסוד זה מופיע בהרבה מן המקורות, והוא חושף בפני האדם מערכה נסתרת הפועלת מתחת לפני השטח ולעיתים אף מתחת לסף ההכרה. רבים הם בני האדם אשר טבולים בהבלי הזמן ואשר כלל אינם מודעים ליסוד זה כי עליהם להינצל מאויב מספר אחד (הם עצמם!), ומתנהלים באדישות מעוררת רחמים, ואדרבא, אף טוענים שיש להשלים עם דחפי היצר ולעיתים יש "לשחרר לחצים".
לטענותיהם הכוזבות והמוטעות יש להשלים עם תאוות שפלות, צריך לשאוף להנאה מירבית מתענוגות העולם כי הרי "חיים רק פעם אחת" וכו' וכו'. דברי הבל שכאמור אין ההשקפה היהודית סובלתן לאור היסוד הנ"ל בדברי האור החיים הק', כי לעיתים אויבו של האדם מדבר הוא מתוך גרונו עצמו.
אי לכך, על האדם להתייחס לאתגרי החיים כמבצע הדורש הכנה, למידה, התבוננות ונחישות, על מנת לצלוח את המערכה הקשה והמתמדת שאינה מרפה מן האדם לכל אורך הדרך.
בהמשך דברי האור החיים הקדוש הנ"ל מצינו עצות וכלים בהן ניתן להיעזר במשימה נצחית זו. נפש האדם היא המרומזת כ"יפת תואר" כי הנפש יפה עד מאוד.
וכן, כל מעשי המצווה המתוארים בפסוק, גילוח שיער הראש והציפורניים מרמזים על הסרת הקליפות ורוח הטומאה. ואומר עוד וז"ל: "והסירה את שמלת שביה מעליה וכו" וזה יהיה על (ידי) מירוק החטאים, ודרכי התשובה, והכנת הדעת, מול אלהי ישראל ברוך הוא ויבחר מקום מושב לה בית המיוחד לישראל שהוא "בית המדרש", והוא אומרו וישבה בביתך ותתודה בבכי על אשר מעלה באביה ואמה, ועל פרידתה מהם, אביה זה הקדוש ברוך הוא אמה היא כנסת ישראל (ברכות לה:), ירח ימים זה שיעור המספיק לשב, או ירמוז, לחודש המיוחד לתשובה שהוא חודש אלול." עכ"ל.
המקור לארבעים ימים של תשובה ורחמים
בפירוש רש"י לחומש [שמות, כי תשא, פרק ל"ג, י"א], מצינו את המקור לסגולת הימים הנפלאים הללו של אלול, וז"ל: "שהרי בי"ז בתמוז נשתברו הלוחות (תענית כח) ובי"ח שרף את העגל ודן את החוטאים ובי"ט עלה שנאמר (שמות לב) ויהי ממחרת ויאמר משה אל העם וגו' ועשה שם ארבעים יום ובקש רחמים שנאמר (דברים ט) ואתנפל לפני ה' וגו' ובראש חודש אלול נאמר לו ועלית בבקר אל הר סיני לקבל לוחות האחרונות ועשה שם מ' יום שנאמר בהם (שם י) ואנכי עמדתי בהר כימים הראשונים וגו' מה הראשונים ברצון אף האחרונים ברצון אמור מעתה אמצעיים היו בכעס בי' בתשרי נתרצה הקב"ה לישראל בשמחה ובלב שלם ואמר לו למשה סלחתי כדבריך ומסר לו לוחות האחרונות וירד והתחיל לצוותו על מלאכת המשכן ועשאוהו עד אחד בניסן ומשהוקם לא נדבר עמו עוד אלא מאהל מועד", עכ"ל.
יוצא שימים אלו של חודש אלול ועשי"ת הם ממש ימי חג לישראל אשר בימים אלו זכינו להארת פנים מחודשת מבורא עולם, וידוע היסוד המופיע בספרים הקדושים, שבכל שנה מתחדשת מעין אותה ההארה באותה נקודה במעגל השנה. וראה במשנ"ב בריש סימן תקפא' וז"ל: ומה שנהגו מר"ח, שאז עלה משה בהר סיני לקבל לוחות אחרונות והעבירו שופר במחנה: משה עלה להר! שלא יטעו עוד אחר עבודה והוי עת רצון. עכ"ל. וראה מה שכתב בשערי תשובה [שם סק"א] בשם טור ברקת ובשם ר"י מה שראה לקצת רבנים.
ידוע המנהג שנוהגים קהילות ישראל לומר בכל יום מר"ח אלול ועד שמיני עצרת את מזמור תהילים [פרק כז'] לְדָוִד יְהוָה אוֹרִי וְיִשְׁעִי מִמִּי אִירָא יְהוָה מָעוֹז חַיַּי מִמִּי אֶפְחָד: בִּקְרֹב עָלַי מְרֵעִים לֶאֱכֹל אֶת בְּשָׂרִי צָרַי וְאֹיְבַי לִי הֵמָּה כָשְׁלוּ וְנָפָלוּ: אִם תַּחֲנֶה עָלַי מַחֲנֶה לֹא יִירָא לִבִּי אִם תָּקוּם עָלַי מִלְחָמָה בְּזֹאת אֲנִי בוֹטֵחַ: אַחַת שָׁאַלְתִּי מֵאֵת יְהוָה אוֹתָהּ אֲבַקֵּשׁ שִׁבְתִּי בְּבֵית יְהוָה כָּל יְמֵי חַיַּי לַחֲזוֹת בְּנֹעַם יְהוָה וּלְבַקֵּר בְּהֵיכָלוֹ: וכו'.
רבו הטעמים באמירת מזמור זה בתקופה זו של השנה. איתא בחז"ל על הפסוק "לְדָוִד יְהוָה אוֹרִי וְיִשְׁעִי" [מד"ר ויקרא פר' כ"א]: "רבנן פתרין קרא (חכמים מפרשים הכתוב) בראש השנה ויום הכפורים "אורי" בר"ה; "וישעי" ביום הכפורים!". ע"כ. וכן מובא בספרים כי במזמור זה מופיע יג' פעמים שם השם, ומרמז על יג' מידות של רחמים בהם נוהגים להרבות בימי הסליחות. בנוסף בפס' ה' נאמר: "כִּי יִצְפְּנֵנִי בְּסֻכֹּה בְּיוֹם רָעָה יַסְתִּרֵנִי בְּסֵתֶר אָהֳלוֹ בְּצוּר יְרוֹמְמֵנִי". וכאמור מרמז על חג הסוכות בו עם ישראל נכנס כביכול תחת צילו של הקב"ה ונהנה מקרבה מיוחדת שלא שייכת לאף גוי מלבד עם ישראל.
המגדלור לכל חודשי השנה
ראוי לשאול, מדוע ראו חז"ל למצוא רמז לראש השנה במזמור זה דווקא במילה "אורי". משמע שיש משמעות של "אור" בראש השנה. מהו ה"אור" והיכן הוא נמצא בראש השנה וכיצד חושפים אותו?
בביאור מושג ה"אור" הטמון בראש השנה, נצטט דבריו של המסלית ישרים [פ"ג] וז"ל:
"הנה חושך הלילה שני מיני טעיות אפשר לו שיגרום לעין האדם: או יכסה את העין עד שלא יראה מה שלפניו כלל, או שיטעה אותו עד שיראה עמוד כאילו הוא אדם, ואדם כאילו הוא עמוד. כן חומריות וגשמיות העולם הזה, הנה הוא חושך הלילה לעין השכל, וגורם לו שתי טעויות: האחת אינו מניח לו שיראה המכשולות שבדרכי העולם, ונמצאים הפתאים הולכים לבטח ונופלים ואובדים מבלי שהגיעם פחד תחלה וכו'. והטעות השניה והיא קשה מן הראשונה היא שמטעה ראייתם עד שרואים הרע כאלו הוא ממש טוב, והטוב כאילו הוא רע, ומתוך כך מתחזקים ומחזיקים מעשיהם הרעים." עכ"ל.
הנה המס"י ממשיל את העולם הזה ללילה מפאת חשכות החומר ותחבולות היצר אשר מעלימים את הטוב האמיתי מן האדם. בנוסף, חשכות החומר הנוראית מכשילה את האדם בהגדרותיו הבסיסיות "מהו טוב". אפשר אולי לומר, שראש השנה משמש כ"מגדלור" לכל חודשי השנה, ומתוקף היותו "כמגדלור" הרי שהוא נועד לתת מענה לב' מיני טעויות אלו: א. לסמן שקיימת יבשה במרחק בר השגה (ולפי הנמשל, שאכן קיים טוב מוחלט ונצחי) . ב. מאותת לנידחים למרחוק את האזימוט האמיתי (זוית הכיוון) כדי להגיע אל היבשה (ולפי הנמשל כאמור אורו של ראש השנה בכוחו לעזור לאלו המבקשים להתעלות בדרכי השם, ליישר אורחותיהם ולהזכיר מה הכיוון הנכון והראוי בחיים).
ידוע הרי, כי מהות היום בראש השנה היא להמליך את הקב"ה. בנוסח התפילה שתקנו חז"ל ובמצוות השופר, אנחנו מקבלים עול מלכות שמים ומפגינים כי הקב"ה הוא מלכינו ואין עוד אחר. הפחד והיראה של ימי עשי"ת נובעים מתוקף מלכותו יתברך של הקב"ה בעולמו, ולפיכך יש שכתבו שאין ראוי לבקש בקשות אישיות בראש השנה, אלא להיצמד לנוסח התפילה שתקנו חז"ל שכל כולו עוסק בגילוי מלכותו של הקב"ה בהזכרת הפסוקים ובבקשה לגילוי מלכותו בפני כל העמים.
כאשר אדם מקבל על עצמו בראש השנה עול מלכותו יתברך ברצון, ומתעורר ברגש פנימי ואמיתי כי אנחנו לא לבד, וכן, כאשר האדם מקרב לחוש את אמיתות הימצאותו של הבורא יתברך מתוקף קדושת יום הדין הגדול והנורא, הרי שבהכרח הוא זוכה שראש השנה הופך להיות לו למגדלור שמאיר לו מראשית השנה ועד סופה. ע"י חווית דבקות שכזו בראש השנה האדם יכול להינצל מב' טעויות הנ"ל שהרי הוא מזהה את המגדלור, והמגדלור מאיר אליו בחזרה!
וכן היטיב להגדיר זאת בעל ה"פלא יועץ" בערך "ראש השנה" (נעתיק כאן חלק קצר מדבריו הנפלאים מומלץ מאוד להסתכל בפנים):
"כתבו המקבלים שלהיות שכל התורה כלולה ביראה ואהבה, יראה על מצות לא תעשה, אהבה על מצות עשה, והן האדם להיותו חמר עכור עפר מן האדמה, דומה למי שעיניו סגורות ויושב בבית אפל שעולם חשך בעדו, וצריך לזה שיפתח עיניו וגם שיביא לו נר כדי שיראה מאורות וכו'. כן האדם, מחמת שעיני שכלו סתומים מלהסתכל במשכלות ומלהשתדל על כך, וגם שהוא יושב בעולם הזה עולם השפל ואפל, מתוך כך הכסיל בחשך הולך, טח מראות עיניו, מהשכיל לבו איך ליראה ולאהבה את השם הנכבד והנורא, ואינו מרגיש ביראה ואהבה כלל, ואינו יכול לכוון דעתו, מאחר שאינו יודע טיבה של אהבה ויראה רק מן השפה ולחוץ, שאינו רואה ממי צריך לירא ולמי צריך לאהבה, ואינו מתעורר לכך מה עשה הקדוש ברוך הוא שרצה לזכות את ישראל עם סגולתו? נתן להם מועדי ה' מקראי קדש, אשר בהם משפיע עליהם הקדוש ברוך הוא שפע קדשה, ומאיר אורו, בראש השנה וימים נוראים מאיר או הפחד והיראה.
וזהו הטעם שאין לך אדם מישראל שלא יהא מרגיש יראה ופחד, כל אחד לפי בחינתו ולפי הכנתו שעשה מקדם, ולפי פתיחת עיניו וכו'. ולפי השפע והארה שמקבל בראש השנה, כך נמשך עליו ונשאר הרשם לכל השנה!" עכ"ל.
סמיכות ג' פרשיות
נחזור לפרשת השבוע שלנו.
בפרשת כי תצא מצינו שנסמכו ג' פרשיות: א. פרשת יפת תואר, ולאחר מכן: כִּי תִהְיֶיןָ לְאִישׁ שְׁתֵּי נָשִׁים הָאַחַת אֲהוּבָה וְהָאַחַת שְׂנוּאָה וכו'. ולאחר מכן: כִּי יִהְיֶה לְאִישׁ בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה וכו'. ע"כ.
בפירוש רש"י [פ' כא' פס' יא'] מופיע הקשר שמצאו חז"ל בין ג' פרשיות אלו, וז"ל: "לא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע. שאם אין הקדוש ברוך הוא מתירה, ישאנה באסור. אבל אם נשאה, סופו להיות שונאה, שנאמר אחריו (פסוק טו) כי תהיין לאיש וגו' וסופו להוליד ממנה בן סורר ומורה, לכך נסמכו פרשיות הללו." עכ"ל.
גם הרמב"ן מבאר יסוד זה המופיע ברש"י כי במצווה זו "לא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע", וז"ל: "והזכיר הכתוב וחשקת בה, שלא יתירנה לו רק מפני החשק בהיות יצרו מתגבר עליו, אבל אם מוצא בעצמו שאין לו חשק בבעילתה אלא שהוא רוצה לקחת לו אשה לא ישא לזו." עכ"ל. מכאן שאין בהיתר זה אלא כגלגל הצלה למנוע מהאדם לעבור עבירה בשעות בהן היצר תקיף ביותר והלוחם ניצב מול פיתוי שעל פי רוב לא יעמוד בו. לפיכך, לא התירה התורה לקחת אישה אלא לעצמו כדי שינצל מנגיף היצר המסיט אותו לעבירה חמורה.
אע"פ שיש היתר מצד הדין לישא אשת יפת תואר, מ"מ, סמיכות הפרשיות מלמדת כי אין זה היתר של לכתחילה. לא רק שאין זה היתר "לכתחילה", התורה אף מרמזת לכך שתולדותיו של המעשה רעות וקשות ויתנו אותות בשלבים מאוחרים יותר בחיים.
גם לגבי בן סורר ומורה איתא בגמרא בסנהדרין [עב' ע"א]: "תניא רבי יוסי הגלילי אומר, וכי מפני שאכל זה תרטימר בשר ושתה חצי לוג יין האיטלקי אמרה תורה יצא לבית דין ליסקל?! אלא הגיעה תורה לסוף דעתו של בן סורר ומורה שסוף מגמר נכסי אביו ומבקש למודו ואינו מוצא, ויוצא לפרשת דרכים ומלסטם את הבריות, אמרה תורה ימות זכאי ואל ימות חייב, שמיתתן של רשעים הנאה להם והנאה לעולם ולצדיקים רע להם ורע לעולם". ע"כ.
וראה בפי' האבן עזרא: וז"ל: "זולל - מפורש והוא זולל בשר רק הוא שם כלל לנותן בכל מה שיתאוה כל מה שיבוקש ממנו. וסובא - מרבה לשתות, והוא המשתכר. והנה זה כמו אפיקורוס כי לא יבקש חיי העוה"ז כי אם להתענג בכל מיני מאכל ומשתה. ונסמכה זו הפרשה בעבור אשת יפת תאר והעד ושם אמו". עכ"ל.
נמצינו למדים מן המקורות הללו, כי אף על פי שלכאורה אין באכילת בשר ושתיית יין מעשה חמור כל כך, מ"מ הכניעה ליצר בגיל מוקדם, וכן ביזוי ערכי הקדושה בשלב ההתפתחותי של הנער, אלו תופעות מלמדות כי הבן עתיד שתצא ממנו רעה גדולה ביותר.
אדם לעמל יולד – אין קיצורי דרך!
רמז רמזה לנו התורה בסמיכות פרשיות אלו לגבי ההשקפה הנכונה בחיים בהתמודדות עם אתגרי היצר ובבנין האישיות: אין קיצורי דרך!
אם נמצא תפוח רקוב אחד בתוך סלסילה מלאה בתפוחים, אין זה כי אם רק עניין של זמן עד שכל הסלסילה תרקב. אם האדם מגלה בתוככי עצמו במשעולי הנפש איזו נקודה בעייתית שבה היצר מעלה צחנה של ריקבון, עליו לדעת שלא יהיו קיצורי דרך בדרכי הטיפול. על האדם להכיר את עצמו ולדעת את מקומו, ולשם כך הוא נצרך לכנות אישית גדולה ולעיתים אף לשוחח עם דמות רבנית מתאימה שתעזור לו לצאת מסבך הבעיות אותן מציב בפניו היצר הרע בדרך לבנין אישיותי יציב ונאמן. אין קיצורי דרך!
התורה מלמדת אותנו שלקיחת האישה הגויה משדה הקרב, הוא פיתרון זמני, כמו כיבוי דליקה מקומית, בעוד מתחת פני השטח הכל תוסס ובוער. אל יחשוב האדם כי מרגע שנתן פורקן זמני ליצרו, אין למעשה השלכות ותוצאות שילוו אותו גם בעתיד. אין פתרונות קסם! גם אם לעת עתה האדם הגיע את סיפוקו ואל שלוותו בלקיחת אשת יפת תואר, ידע האדם כי לא פתר את עצמו במעשה זה, ועוד הוא יצטרך להתמודד ביתר שאת עם אתגרי המציאות שיציבו אותו פנים אל מול פנים עם בעיות האישיות מהן הוא מייחל להתחמק.
גם הבן הסורר והמורה, אנו מגלים בו צדדים אפלים שלכאורה אינם חמורים כל כך שיצדיקו מיתתו, מכל מקום, התורה מגלה מהותו, שהוא בז לערכי הקדושה כאפיקורס, ונקודת הריקבון שבו, רק תגדל ותצמח עד שיגיע לכדי "מלסטם את הבריות".
נמצא שאין פתרון בפני היצר הרע ותחבולותיו, רק עמל ויגיעה רבה. אנחנו נמצאים בדור שבו נשחקת החשיבות של עבודה קשה לבנין האישיות. אנשים מבקשים להגיע לגדולה במהירות לקפוץ שלבים מבלי לבנות את עצמן שלב אחר שלב. בדור זה בו הזריזות והמהירות הם מדד להצלחה, לפעמים אפשר לטעות, שגם בתהליכים רוחניים, המהירות והמידיות הן המרכיב שמוביל להצלחה. התורה מלמדת אותנו שאין קיצורי דרך!
ידע האדם שאם לא ניצח במערכה זו יאלץ להתייצב בשלב מאוחר יותר במערכה נוספת קשה יותר, ואם גם ממנה יתעלם, ידע שעתידה להגיע מנה כפולה ומכופלת. אותו האדם שבחר להימנע מהתמודדות עם היצר כשראה את אשת יפת תואר, יאלץ לפגוש בו שוב בתוך ביתו כאשר הוא יתמודד עם רגשות של שינאה ודחייה קשים. ואם גם אז לא יחדל מלהתעלם ממצבו, הרי שהבן שלו עתיד לבשר לו להיכן הגיעו מעשיו...
זהו מסר חשוב גם לחודש אלול, בו אנו נדרשים להכין עצמנו לקראת יום הדין הגדול והנורא. עלינו בימים אלו להתבונן פנימה אל תוככי הנפש ולהתפלל שנזכה למצוא את הנקודות החשוכות, ושנזכה להאיר בהם אור של קדושה מתוך דביקות, ומבלי לפחד מעמל ומיגיעה.
נסיים בדברי הפלא יועץ [ערך סליחות] וז"ל: ובכל עת שיהא פנוי ימעט בעסק וירבה בעסק התורה ובלמוד ספרי מוסר, כאשר תשיג ידו, כי זה חובת גברא תמיד כל הימים כל שכן בימים האלה (ימי הסליחות של חודש אלול), אשר בהם בריות יפקדו להזכירם לחיים ולמות, וגדולה תורה שהיא נותנת חיים, ויהרהר הרהורי תשובה ויצרף מחשבה טובה למעשה הטוב וירבה בצדקה יום ליום לקים קרא דכתיב, וחטאך בצדקה פרק (דניאל ד כד). וצדקה תציל ממות (משלי י ב), רדף צדקה וחסד ימצא חיים (שם כא כא). הן אלה קצות דרכי הרוצה לשוב אל ה' וירחמהו ואל אלקינו כי ירבה לסלוח.
ישמע חכם ויוסף לקח, והבא לטהר מסיעין אותו (שבת קד א) באור פני מלך חיים ויכתב בספר חיים טובים." עכ"ל.