עניין בפרשה: מדוע מברכים על השחיטה

בספרי על הפסוק וזבחת מבקרך ומצאנך איתא, "כי מה מוקדשין שבהם הפסוק מדבר צריכים שחיטה, אף בהמת וחית חולין צריכה שחיטה".

עוד דרשו חז"ל כי גם העוף חייב בשחיטה, מפני שהוקש לבהמה, דכתיב "וזאת תורת הבהמה והעוף"(ויקרא יא' מו').

הראשונים דנים מהו גדר מצוות השחיטה, דהרי כל עוד שהבהמה חיה הרי היא אסורה באכילה מדין אבר מן החי, ולאחר מות הבהמה הרי היא גם כן אסורה באכילה מדין נבילה.

אלא צריך לומר, שהתורה מחדשת כי אם הבהמה מתה על ידי מעשה השחיטה עם כל דיניה ופרטיה, הרי היא איננה נחשבת נבילה וזאת למרות שאין בה כעת רוח חיים.

וממילא יש לדון, האם מצוות השחיטה היא רק סילוק של איסורי האכילה, כגון איסור אבר מן החי ואיסור נבילה,שחלים על הבהמה מתקופת חייה, ועד לזמן שאין בה רוח חיים.

או שמצוות השחיטה היא איננה מצווה המסלקת באופן ישיר את איסורי האכילה שחלים על הבהמה, אלא יש בה דין עשה מיוחד של זביחה, וכל שהתקיימה המצווה, אזי הבהמה ממילא מותרת באכילה, אך מהות המצווה או מטרת המצווה, היא איננה סילוק האיסורים אלא קיום של קום ועשה.

נפקא מינא ראשונה בין שתי ההבנות תעלה, כאשר נבחן מה דינו של האוכל אבר מן החי או בשר נבילה.

לפי הגישה שסוברת, כי מצוות השחיטה היא מצות עשה, אזי ברור שהאוכל את בשר הבהמה עבר בראש ובראשונה על איסור אבר מן החי או על איסור נבילה.

אך בנוסף הוא גם עבר על איסור אכילת בשר ללא שחיטה, מפני שזוהי עוד מצווה שיש לקיים לפני האכילה, ומי שאוכל ללא שחיטה הרי הוא עבר על המצווה וביטלה, בדיוק כפי שהיה עובר על איסור אכילת מאכל שאינו מעושר וכדו'

אבל לפי הגישה שסוברת כי מצוות השחיטה היא רק מסלקת את איסורי האכילה שחלים על הבהמה, אזי ברור כי אם אכל ללא שחיטה, הרי יש בידו רק את אותם האיסורים שחלים על הבהמה.,

לכן בחיי הבהמה האיסור הוא אבר מן החי ולאחר מותה בשרה אסור מדין נבילה, אך ברור כי אין האוכל יעבור על איסור נוסף, מפני שכל מטרת השחיטה היא רק להסיר ולבטל איסורים שחלים על הבהמה.

נפקא מינא נוספת מביא המנחת חינוך במצווה תנא' היא במי שאכל נבילה שלא כדרך האכילה המקובלת.

מאחר שהאכילה הייתה שלא כדרכה הרי האוכל לא עבר על איסור נבילה, מפני שבאיסור נבילה התורה נקטה לשון אכילה, וכל אכילה שלא בדרך המקובלת איננה מוגדרת כאכילה וממילא היא איננה אסורה.

אבל לשיטת הרמב"ם שקיימת מצוות עשה של שחיטה, אזי גם אם על ידי אכילה שלא כדרכה לא עוברים על איסור נבילה (או איסור אבר מן החי אם מקור הבשר מבהמה חיה).

אבל איסור אכילה ללא שחיטה הרי הוא קיים ועומד, מפני שהתורה לא אמרה בו לשון אכילה וכל שלא נאמרה בו לשון אכילה, הרי אין צורת האכילה משפיעה על האיסור ובכל גווני עוברים על איסור שאינה שחוטה.

כראיה לדבריו מביא המנחת חינוך את דברי הגמרא בפסחים כד: האומרת, כי מי שאוכל כלאי הכרם הרי הוא לוקה מפני שעובר על איסור הנאה שיש בכלאי הכרם.

ומוסיפה הגמרא שהכול מודים כי בכלאי הכרם גם אכילה שלא כדרכה מחייבת מלקות, והסיבה היא כי האיסור בכלאי הכרם לא נאמר בלשון אכילה ולכן גם אכילה שלא כדרכה אסורה.

הרמב"ם בהלכות שחיטה פרק א' הלכה א' סובר כגישה הראשונה, ששחיטה היא מצוות עשה גמורה וכן בספר המצוות כתב הרמב"ם ששחיטה היא מצוות עשה וכשיטת הרמב"ם מצינו גם בסמ"ג וברשב"א.

כתב הכסף משנה על הרמב"ם כי אומנם מצוות השחיטה היא מצוות עשה, אך למרות זאת היא איננה מצווה חיובית כמו הנחת תפילין שבה האדם מחויב לקום ולהניח תפילין בכל יום, אלא שחיטה היא מצווה קיומית שמוטלת רק על אותו אדם שמעוניין לאכול את בשר הבהמה, אך מי שאיננו חפץ באכילת בשר אינו חייב לקיים את מצוות השחיטה.

הראב"ד במניין המצוות הקצר חולק על הרמב"ם, ומבאר העמק שאלה בשאילתא ק' כי לשיטת הראב"ד שחיטה דומה לבדיקת הסימנים שאין זו מצווה, אלא מטרת הבדיקה היא רק לסלק את האיסור, וכן מובא גם ברמב"ן בספר המצוות שורש א'.

ברכת השחיטה

לאור מחלוקת הראשונים בגדר מצוות השחיטה יש גם לדון מהי ברכת המצווה.

הרמב"ם בהלכות שחיטה פרק א' הלכה א' כתב ששחיטה היא מצוות עשה ולפיכך השוחט צריך לברך אשר קידשנו במצוותיו וציונו על השחיטה.

כשיטת הרמב"ם פסק השו"ע ביו"ד סימן יט', וכתב הנקודת הכסף על השו"ע שהמקור לנוסח הברכה הוא מהגמרא בפסחים ז: הכותבת במפורש שברכת השחיטה היא אשר קידשנו...על השחיטה.

הרא"ש בכתובות פ"א סי' יב' מקשה מדוע מברכים על מצוות השחיטה, והרי מטרת השחיטה היא רק להסיר את איסורי האכילה שחלים על הבהמה, אך ברור הוא כי אין במעשה השחיטה מצווה בפני עצמה, וממילא מדוע צריך לברך עליה עובר לעשייתה.

ותירץ הרא"ש שמאחר ובמקור החיוב לשחוט נאמר "וזבחת ואכלת" (וזבחת לשון שחיטה) הרי לשון הפסוק הוא כלשון שמצינו בשאר מצוות עשה, לשון פעילה של קום ועשה איזה מעשה, ולכן יש לברך על מעשה השחיטה למרות שהשחיטה היא איננה מצוות עשה.

עוד תירץ הרא"ש שמאחר ומצינו בשחיטת הקודשים ברכה, אזי נתקנה גם ברכה בשחיטת החולין וזאת למרות שבחולין אין כל מצווה לשחוט, אלא יש רק צורך להסיר את איסורי האכילה מעל הבשר.

בהעמק שאלה שאילתא ק' כתב שעל פי התירוץ השני של הרא"ש ניתן לבאר כי לשיטת הראב"ד שסובר, ששחיטה היא איננה מצוות עשה יש לברך על השחיטה מפני ברכה בשחיטת הקודשים ולכן גם בשחיטת חולין שדומה שדומה לשחיטת קודשים יש לברך.

אבל לשיטת הרמב"ם וסייעתו ברור שברכת השחיטה היא ברכת המצוות כפי שמצינו ברכה על שאר מצוות עשה.