כה תברכו את בני ישראל (במדבר ו' כג')
הגמרא במסכת סוטה לח. דורשת גזירה שווה מהפסוק כה תברכו את בני ישראל ומהפסוק וישא אהרון את ידיו אל העם ויברכם. מה אצל אהרון הברכה הייתה עם נשיאת כפיים אף אצל ברכת הכוהנים בנשיאת כפיים.
נסתפקו האחרונים האם נשיאת הכפיים היא חלק מצורת קיום המצווה וממילא אם הכהן בירך את ישראל ללא נשיאת כפיים אין הוא קיים את המצווה ולא יצא בה ידי חובה.
או שניתן לומר כי מלכתחילה יש לו לכהן לשאת את כפיו בעת הברכה ואם נשא כפיו אף קיים את המצווה בהידור אך גם אם בירך את ישראל ללא נשיאת כפיים בכל זאת יצא ידי חובת המצווה.
בשו"ת נודע ביהודה קמא או"ח סי' ה' נשאל האם כהן שידיו רועדות יכול לעלות לדוכן מבלי שיישא את כפיו ובתוך דבריו מביא את דברי השבות יעקב בח"ב סי' א' שנשיאת כפיים מעכבת את הכהן מלברך רק בבית המקדש אבל שלא בבית המקדש יכול הכהן לברך גם בלא נשיאת כפיים.
וכן סובר גם הרזב"ז בח"ו סי' קיז' דכהן שאינו יכול לפרוס את כפיו אין זה מעכבו מלעלות לדוכן ולברך את ישראל.
המנחת קנאות בסוטה לח. כותב להוכיח שנשיאת הכפיים היא חלק מצורת קיום המצווה וממילא נשיאת הכפיים מעכבת ולכן אם בעת הברכה הכהן לא נשא את כפיו הרי הוא לא יצא ידי חובת המצווה.
דהרי הגמרא בברכות לב: אומרת שכהן אשר הרג את הנפש אסור הוא בנשיאת כפיים שנאמר ידיכם דמים מלאו ואין קטגור נעשה סניגור.
וממילא שמעינן דנשיאת כפיים הרי היא מעכבת את המצווה. מפני שאם נשיאת כפיים לא הייתה מעכבת את המצווה אזי הכהן היה יכול לעלות לדוכן ולברך גם ללא נשיאת כפיים.
נשיאת כפיים בתמיד של בין הערביים
הראשונים נחלקו האם הכוהנים במקדש היו נושאים את כפיהם גם בתמיד של בין הערביים. הרמב"ם סובר כי לא הייתה נשיאת כפיים בתמיד של בין הערביים והתוס' בסוטה לח. סוברים שהייתה נשיאת כפיים גם בתמיד של בין הערביים.
כתב הכסף משנה שכסברת הרמב"ם משמע מדברי המשנה במסכת תמיד שהביאה את מנהג הכוהנים לשאת כפיים בתמיד של שחר אך ביחס לתמיד של בין הערביים לא הוזכר כלל.
והקשו האחרונים דלכאורה ראיית הכסף משנה היא קשה מפני שהמשנה בתמיד עוסקת רק בענייני תמיד של שחר והיא איננה מזכירה את מעשה הקרבן של בין הערביים וממילא אין כל הוכחה שבתמיד של בין הערביים הכוהנים לא היו נושאים את כפיהם.
ועוד הוסיף להקשות דהרי הרמב"ם בהלכות תמידין ומוספין פרק ו' כתב כי מעשה תמיד של בין הערביים הוא כמעשה תמיד של שחר וממילא משמע שגם הרמב"ם סובר כי בתמיד של בין הערביים הכוהנים היו נושאים את כפיהם.
הקרן אורה בסוטה לז: כתב לתרץ את דברי הכסף משנה שיש לחלק בין נשיאת כפיים במקדש לבין נשיאת כפיים בגבולין.
דבנשיאת כפיים במקדש הכוהנים היו מזכירים את השם המפורש ולכן מרוב קדושתו של השם המפורש הכוהנים היו נושאים את כפיהם במקדש רק פעם אחת ביום. אבל בגבולין שבעת נשיאת כפיים אין הכוהנים מזכירים את השם המפורש ניתן לברך כמה פעמים ביום.
עוד כתב הקרן אורה שתוספות סוברים שבמקדש הכוהנים היו נושאים את כפיהם גם בתמיד של בין הערביים מתוך מה שנהגו הכוהנים לשאת כפיים גם בשאר התפילות ולא רק בשחרית וממילא הבינו התוס' שכך היה גם במקדש כי אם במקדש הכוהנים היו נושאים כפיים רק בשחרית אזי גם אנו היינו צריכים לנהוג כן.
האם לישראל מותר לברך
הביאור הלכה באו"ח סי' קכח' ד"ה דזר מביא את דברי הירושלמי בתענית פרק ד' דלא מצינו נשיאות כפיים אלא בתפילה. וכתב הביאור הלכה דוודאי שעניין נשיאת הכפיים בתפילה הוא דין דרבנן מפני שהתפילה היא מתקנת חכמים ומדאורייתא יכול הכהן לברך גם שלא בעת התפילה.
אבל העמק ברכה מביא את דברי הגר"ח מבריסק שיש עניין לשאת כפיים דווקא בתפילה והסיבה היא כי אף לאלו הסוברים שתפילה היא דין דרבנן בוודאי שהם סוברים כי עניין התפילה הוא דין דאורייתא וממילא התפילה יכולה להיחשב כעבודה בבית המקדש ולכן גם נשיאת הכפיים בעת התפילה היא יכולה להיחשב כנשיאת כפיים בשעת העבודה.
והקשה הביאור הלכה דאם עניין נשיאת הכפיים בתפילה הוא רק דין דרבנן אבל מדאורייתא יכול הכהן לברך גם שלא בעת התפילה.
אם כן כיצד נוהגים העולם לברך אחד את השני בפסוקי ברכת כוהנים והרי איתא בגמרא בכתובות שמהפסוק כה תברכו וכו' דורשים שדווקא אתם הכוהנים יכולים לברך אבל ישראל שהוא זר אסור לו לברך בפסוקי ברכת כוהנים.
ומתרץ הביאור הלכה שידועה שיטת הב"ח הסובר כי זר שמברך את פסוקי ברכת הכוהנים עובר על האיסור של כה תברכו דווקא אם הוא נושא את כפיו אבל אם הזר מברך שלא על ידי נשיאת כפיים אין הוא עובר כל איסור.
עוד מתרץ הביאור הלכה דכיון שחכמים תיקנו לומר ברכת כוהנים בתוך סדר התפילה אזי ברור הוא כי מי שאומר את פסוקי ברכת כוהנים שלא בסדר התפילה אינו מתכוון כל עיקר לקיים את מצוות ברכת כוהנים דזהו גילוי הדעת הברור והמפורש שאומר את הפסוקים שלא על מנת לברך ככהן בשעת מצוותו.