ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר וכו'(ויקרא כג' מ')
הגמרא במסכת סוכה כז: דורשת את הפסוק ולקחתם לכם כי ארבעת המינים צריכים להיות בבעלותו המלאה של האדם הנוטל אותם כדכתיב לכם שפירושו שלכם ממש.
הגמרא בבבא מציעא מו: מביאה את שיטת רבי יוחנן הסובר כי מדאורייתא בנתינת המעות למוכר נוצר חלות הקניין ולכן אם הקונה שילם למוכר עבור המקח הרי הוא הבעלים החדש של המקח.
וממילא אם לאחר התשלום דבר המקח עדיין נמצא בביתו של המוכר אין המוכר חייב באחריותו של המקח משום שהמקח כבר איננו שלו.
לאור זאת חששו חכמים כי ייתכנו מצבים שבהם המוכר יקבל את מלוא התשלום מן הקונה אך בטרם העברת המקח לידיו של הקונה תפרוץ שריפה בביתו של המוכר ואין הוא המוכר ישתדל להתאמץ בכיבוי השריפה משום שממילא דבר המקח כבר איננו בבעלותו אלא בבעלות הקונה.
ולכן כדי לגרום למוכר להתאמץ ולהזדרז בכיבוי השריפה תיקנו חכמים שהבעלות על המקח תעבור לידי הקונה רק לאחר שהקונה ביצע מעשה קניין כגון משיכת או הגבהת דבר המקח.
את שיטת רבי יוחנן פסק הרמב"ם בהלכות מכירה פרק ג' הלכה א' "שאחד הבהמה ואחד שאר המטלטלין נקנין במעות מדין תורה. ומשנתן את המעות קנה ואין אחד מהן יוכל לחזור בו. אבל חכמים תקנו שלא יקנו המטלטלין אלא בהגבהה או במשיכת דבר שאין דרכו להגביה"
קניית אתרוג בהקפה, האם קניין דרבנן מועיל לדאורייתא
על פי הנאמר לעיל שנתינת המעות יוצרת חלות קניין מדאורייתא ומעשי קניין כגון משיכה והגבהה הם רק קניין מדין דרבנן כתב המחנה אפריים בהלכות מכירה סימן ב' שלא ניתן לקנות את ארבעת המינים בהקפה.
וההסבר הוא כי אם הקניה תיעשה בהקפה אזי הקונה אינו נותן מעות למוכר וכל מעשה קניינו של הקונה מסתכם רק או במשיכה או בהגבהה שהם יוצרים חלות קניין רק מדין דרבנן.
וממילא ארבעת המינים אינם שייכים לקונה מדין תורה ולכן הקונה אינו יוצא ידי חובה בנטילתם מפני שהם אינם בבעלותו המלאה מדין דאורייתא.
ומתוך דברי המחנה אפרים משמע שקניינים מדרבנן כגון משיכה או הגבהה אינו מועילים לדין דאורייתא של ארבעת המינים שיש בו דין "לכם" המצריך בעלות מלאה על ארבעת המינים.
וההוכחה לדין זה היא ממה שפסק הרמב"ם בהלכות לולב פרק ח' הלכה י' שביום טוב ראשון בו נטילת ד' המינים היא מדין דאורייתא אין לתת לקטן את ארבעת המינים שלו.
והסיבה היא כי בדיני הקניינים קטן יכול לקנות אך איננו יכול להקנות וממילא אם ייתן לקטן את ד' המינים שלו אין הקטן יוכל להקנות לו אותם בחזרה וממילא אין הנותן יוכל לקיים את מצוות הנטילה בארבעת המינים שהם בבעלות מפני שהם עדיין שייכים לקטן.
ומתוך דברי הרמב"ם מוכח כי למרות שחכמים תיקנו קניין לקטן בכל זאת המקבל מן הקטן אינו קונה את ארבעת המינים מדין דאורייתא אלא רק מדין דרבנן ולכן המקבל מן הקטן אינו יוצא ידי חובה ביום הראשון שיש בו דין לכם. וממלא מוכח דקניין דרבנן אינו מועיל לדאורייתא.
מדוע בקניית ד' המינים אין קניין דרבנן מועיל לדאורייתא
ובספר קצה המטה על המטה אפרים סימן תרכ"ה ביאר כי דווקא בד' המינים אין קניין דרבנן יועיל לדין דאורייתא.
דהרי שיטת המהרי"ל שבערבי חגים חכמים העמידו את דבריהם על דין תורה שמעות הן הקונות ולא הצריכו את הקניין מדבריהם כגון הגבהה או משיכה.
ולכן בערבי חגים שאנשים קונים בשר ויין בכדי לקיים את מצוות החג הרי נתינת המעות לטבח מחייבת את הטבח לשחוט ולתת לקונה בשר מפני שהמעות יצרו את חלות הקניין וממילא גם יוצא שלאחר נתינת המעות אין הקונה יוכל לחזור בו מן המקח.
וכן ידועה שיטת החינוך במצווה שלו' שכאשר חכמים תיקנו את קנייני המשיכה וכדו' הרי הם עקרו את קניין המעות ולכן במקום שחכמים לא עקרו את קניין המעות וכגון במקרה שהחפץ הנקנה נמצא בחצירו של הקונה אזי כבר אין חשש שהמוכר יתרשל בהצלת החפץ ולכן נתינת המעות הרי היא יוצרת את חלות קניין.
ופסק הפרי מגדים באו"ח סימן תרנ"ח שאת ארבעת המינים יש לקנות דווקא בנתינת מעות ולא בקניינים אחרים וכן פסק גם הרעק"א בהגהות לשו"ע או"ח סימן תרמ"ט.
וממילא משמע שבמצוות ארבעת המינים חכמים לא הפקיעו את דין דאורייתא של קניין מעות ותיקנו במקום זאת קניין משיכה ולכן אסור לקנות ד' מינים בקניין משיכה אלא רק בקניין מעות שחל מדין דאורייתא.
שיטת הסוברים שניתן לקנות ד' מינים בהקפה
השדי חמד במערכת ד' מינים מביא בשם ספר פתח הדביר שיש להקשות על שיטת המחנה אפרים דאין לקנות ד' מינים בהקפה דהרי מסתמא לאחר שהקונה לקח את הד' מינים בהקפה מן המוכר הוא מכניסם לתוך ביתו וממילא הוא קונה את הד' מינים מדין קניין חצר.
וכן כתב המשנה ברורה בסימן תרנ"ח סע"ק י' שאומנם לכתחילה נכון להיזהר ולפרוע את תשלום הד' מינים לפני החג אך אם הקונה מכניס את הד' מינים לביתו הרי הוא קונה אותם בקניין גמור.
וכן כתב בספר מועדים וזמנים סימן קכח' דמה שהזהירו הפוסקים לשלם את דמי ארבעת המינים קודם לחג זה מיירי דווקא במי שאין לו חצר כגון אכסנאי וכדו' אך ברור הוא כי מי שמכניס לחצירו ודעת המוכר להקנות לו הרי קנה הוא בקניין חצר.
האבני נזר באו"ח סי' תצד' סובר כי ניתן לקנות את הד' מינים במשיכה לפני חג הסוכות ולשלם את תמורתם לאחר חג הסוכות וסברתו היא דמאחר שהקונה עשה קניין משיכה אזי המוכר כבר מוציא מדעתו ומתייאש מן הלולב.
ולכן למרות שקניין משיכה הוא קניין מדרבנן אבל מצד הסכמת והסדרת היחסים בין שהקונה למוכר הרי ברור כי המוכר מעוניין למכור ולהוציא את הד' מינים מרשותו.וממילא הקונה בעת המשיכה הרי הוא כביכול קונה מן ההפקר מפני שהמוכר התייאש כבר מן המקח וממילא אין כל חיסרון ב"לכם" והקונה הוא הבעלים המלא והמוחלט של המקח.
עוד מצינו במהרי"ל דיסקין סי' ה'(בכתבים) שאומנם קניין משיכה הוא קניין דרבנן אך הוא מועיל גם בדין דאורייתא.
וסברת המהרי"ל דיסקין היא דהרי הגמרא בבבא מציעא עד. מביאה שקניין סיטומתא קני. ומבאר רש"י שמנהג הסוחרים היה לסמן את חביות היין שהם רוצים לקנות.
ואפילו שחביות היין היו נשארות באוצרו של המוכר ואף למרות שלא נעשה בהן שום מעשה קניין בכל זאת המקח חל וזאת משום שמנהג הסוחרים לסמן את החביות גרם שהסימון בירר כי המוכר מכר והקונה קנה.
וברמ"א בחו"מ סי' רא' כתב כי גם מנהג הסוחרים לתקוע כף בעת סיכום המקח הרי הוא קניין סיטומתא וממילא הקניין חל והמקח קיים.
ומתוך כך טוען המהרי"ל דיסקין שקניין משיכה לא יכול להיות יותר גרוע מקניין סיטומתא דהרי ברור שמעשה המשיכה בחפץ מגלה ומברר שהצדדים החליטו למכור ולקנות.
ולכן כמו שקניין סיטומתא שלא נעשה בו כל מעשה מועיל הוא בדין דאורייתא וכמו שגם פסק החת"ס ביו"ד סי' שיד' וכן הרדב"ז בסי' תקג' ועוד.
הרי בוודאי שקניין משיכה שיש בו מעשה הרי הוא יועיל לפחות מדין קניין סיטומתא. וממילא לשיטת החת"ס והמהרי"ל ניתן לקנות את ארבעת המינים במשיכה ולשלם תמורתם לאחר חג הסוכות.