ורחץ במים את כל בשרו (ויקרא טו' טז')
הגמרא בעירובין ד: אומרת כי מן הפסוק "ורחץ במים את כל בשרו" לומדים שחציצה בעת הטבילה פוסלת את הטבילה מדאורייתא.
עוד דורשת הגמרא מהפסוק כי גם השיער למרות שהוא טפל לגוף האדם בכל זאת הוא חלק מן האדם וממילא גם השיער צריך להיות טבול במים.
הגמרא מוסיפה כי הלכה למשה מסיני בדיני חציצה מוסיפה כי יש לחלק בין חציצה על רוב הגוף או חציצה רק על מיעוט הגוף.
וכן ההלכה למשה מסיני מחלקת בין מקרה שהטובל מקפיד על הדבר שחוצץ לבין מצב שבו החציצה איננה מפריעה לטובל ואין הוא מקפיד עליה ולכן רק חציצה ברובו עם הקפדה היא החוצצת מדין ההלכה למשה מסיני.
על דין התורה חכמים הוסיפו גזירה אחת במקרה שטבל עם חציצה ברובו שאינו מקפיד וזאת משום החשש שיטבול עם חציצה ברובו המקפיד.
וגזירה נוספת גזרו חכמים על טבילה עם חציצה במיעוט המקפיד והסיבה היא כדי שאנשים לא יטעו בדין ההקפדה ולא יגיעו למצב של רובו המקפיד שאז החציצה פוסלת את הטבילה מדאורייתא.
מדוע רובו ואינו מקפיד או מיעוטו ומקפיד אינם פוסלים את הטבילה מדין דאורייתא
האחרונים מקשים מדוע רובו שאינו מקפיד ומיעוט המקפיד אינם חוצצים מדין תורה אלא חוצצים רק מדין דרבנן.
דהרי מי שטובל במקווה אך משאיר את אצבעו מחוץ למים ברור הוא כי הטבילה לא עלתה לו והסיבה היא כי מי המקווה לא הגיעו אל כל בשרו.
ואם כן יש להבין מדוע חציצה במיעוטו כאשר הוא מקפיד או חציצה ברובו למרות שאיננו מקפיד אינם פוסלים את הטבילה והרי סוף סוף לא כל גופו טבל במים.
ביחס למיעוט המקפיד שאינו חוצץ מדאורייתא מבאר הסדרי טהרה ביו"ד סי' קצח' כי המיעוט שחוצץ הרי הוא מתבטל לגוף והסיבה היא כי אי הקפדת הטובל גורמת שהוא לא עתיד להסיר את הדבר החוצץ מגפו וממילא החציצה נחשבת כחלק מגופו והרי היא מתבטלת וכביכול איננה קיימת כלל.
החזון איש ביו"ד סי' צה' מבאר כי במיעוט המקפיד אין דין חציצה מדאורייתא מפני שאין במיעוט החוצץ די חשיבות כדי לגרום לחציצה בין הגוף לבין המים.
והסיבה היא כי כיוון שכל גופו של הטובל נמצא טבול במים וגם רוב גופו נוגע במים ללא כל חציצה ממילא התורה מחשיבה את הטבילה כטבילה מעלייתא.
ביחס לדין של חציצה ברובו שאינו מקפיד דלא הוי חציצה מדאורייתא מבארים האחרונים על פי דברי רש"י בסוכה ו: שמאחר והטובל אינו מקפיד על הדבר החוצץ וממילא אין הוא יסיר אותו מעל גופו אזי הדבר החוצץ נחשב כחלק מגופו ומעתה אין הוא נחשב כדבר החוצץ. וכן כתב גם רש"י בעירובין ד: שרובו ואינו מקפיד הרי הוא כגופו וממילא אין בו חציצה כלל.
הנפק"מ בין ביאור הסדרי טהרה לביאור החזו"א
באחרונים מובא כי יש נפקא מינא בין ביאור הסדרי טהרה שהחציצה המועטת מתבטלת לגופו של הטובל לבין ביאור החזון איש שהחציצה המועטת איננה חשובה.
במקרה שהחציצה היא לא דבר חיצוני הנמצא על הגוף כגון כתם או לכלוך אלא החציצה בין הגוף למים נעשית על ידי הגוף עצמו וכגון במקרה שהטובל קפץ את שפתיו או ששילב את ידיו וכדו' ובגלל כיפוף האברים המים לא אינם יכולים להגיע אל כל גופו של הטובל.
דלפי הבנת הסדרי טהרה שהחציצה המועטת איננה פוסלת מפני שהיא מתבטלת לגופו של הטובל הרי וודאי שכאשר החציצה נעשית על ידי הגוף בעצמו לא שייך לומר שהדבר החוצץ מתבטל לגוף מפני שלא שייך שחלק מהגוף יתבטל לגוף עצמו.
אבל לפי הבנת החזון איש שהחציצה המועטת איננה פוסלת מפני שהיא איננה חשובה דיה בכדי לחצוץ אזי עדיין ניתן לומר שכיוון שכל גופו של הטובל נמצא במים ורוב גופו גם נוגע במים הרי ממילא לחלק הקטן שאינו נוגע במים אין כל חשיבות ואין הוא חוצץ ופוסל את הטבילה.
הטובל שהסיר את החציצה בעת טבילתו במים
על פי הנאמר לעיל כי חציצה במיעוט המקפיד פוסלת את הטבילה מדרבן יש לדון במקרה שחציצה במיעוט ומסוג שמקפידים עליו עלתה על גופו של הטובל בעת הטבילה במי המקווה האם הטבילה עלתה לו או שמא יש לטבול פעם נוספת.
יסוד הספק תלוי בשאלה העקרונית מתי הטובל נטהר מטומאתו האם הכניסה למים מטהרת או שמא יציאת הטובל מן המים היא המטהרת.
דאם הכניסה למים מטהרת אזי גם אם עלתה חציצה על הטובל לאחר כניסתו למים אין היא פוסלת את הטבילה מפני שבעת כניסת הטובל למים הוא הספיק לשהות רגע אחד ללא חציצה על גופו וממילא הטבילה כשרה.
אך אם נאמר שהטהרה חלה בעת היציאה מן המים אזי החציצה שעלתה על גופו בעת השהייה במים פוסלת את הטבילה מפני שבעת בעלייתו מן המים הייתה חציצה הפוסלת על גופו.
הרמב"ם בפרק ו' מהלכות אבות הטומאה הלכה טז' פוסק כי זב שמטמא את מה שהוא דורך עליו והרי הוא דרס על משכב שהיה מונח במקווה הרי המשכב טמא. וכשיעלה המשכב מן המקווה אז הוא נטהר.
וכתב הכסף משנה כי מקור דברי הרמב"ם הוא מהתוספתא מכשירין פרק ב' וממשיך הכסף משנה לומר כי מתוך דבריהם משמע שהטמא נטהר בעלייתו מן המקווה.
וממילא בנידון דידן אם הטובל נכנס למקווה ללא חציצה על גופו אך כשעלה מן המקווה הייתה על גופו חציצה הרי לשיטת הכסף משנה יש לו לחזור ולטבול פעם נוספת.
כתב בספר תורת מרדכי סי' קלו' שאליבא דשיטת הכסף משנה שטהרת הטמא חלה בעת עלייתו מן המים אין צריך הטובל להוציא את כל גופו מן המים כדי להיטהר אלא סגי בהוצאת אצבעו וכדומה מן המים.
אך האור שמח בהלכות טומאת משכב ומושב פרק יב' כותב כי הטובל צריך להוציא את ראשו ורק אז נטהר הוא מטומאתו.
דין הכסף משנה לעניין טבילת כלים
נחלקו האחרונים האם דברי הכסף משנה שטהרת הטמא חלה רק בעת היציאה מן המים נאמרו גם ביחס לטבילת כלים.
בשו"ת אהלי שם כותב כי דברי הכסף משנה נאמרו גם על טבילת כלים וממילא כלי נטהר רק כאשר יצא מן המים ולכן יש לבדוק כי לא עלתה חציצה בכלי בעת שהותו במי המקווה.
אך האבני נזר בסי' עב' כותב כי כלים נטהרים עוד לפני שיצאו מן המקווה ואין להקיש מדברי הכסף משנה לגבי טבילת אדם משום שדברי הכסף משנה הם חידוש גדול מאוד ולכן אין לך בו אלא חידושו ומאחר שהחידוש נאמר ביחס לטהרת אדם אין ללמוד מכך לטהרת כלים.