תכנית עבודה לקראת מתן תורה

אנו עומדים בעיצומם של הימים הקדושים והמיוחדים שבין פסח לשבועות, הרי אלו ימי ספירת העומר.

לכל תקופה יש את העבודה המיוחדת שלה. חשוב להתבונן בתוכן המיוחד של ימים קדושים אלו, כדי שניתן אל ליבנו להבין את מעלתם של ימי הספירה. ע"י קיום העבודה הנכונה, נזכה לקבל את ההארה הסגולית של הזמן, בתקופה זו במעגל השנה.

דיני אבלות בעיצומם של ימי חול המועד

הרמב"ן בפרושו לתורה בפרשת אמור [ויקרא כג' לו'] מסביר מדוע התורה קראה לחג שבועות בשם "עצרת":

עצרת היא - עצרתי אתכם לפני, כמלך שזימן את בניו לסעודה לכך וכך ימים, כיון שהגיע זמנן ליפטר אמר בבקשה מכם עכבו עמי עוד יום אחד שקשה עלי פרידתכם, לשון רש"י, ואגדה זו שנויה בויקרא רבה...

וצוה בחג המצות שבעה ימים בקדושה לפניהם ולאחריהם כי כולם קדושים ובתוכם ה', ומנה ממנו תשעה וארבעים יום שבעה שבועות כימי עולם, וקדש יום שמיני כשמיני של חג, והימים הספורים בינתים כחולו של מועד בין הראשון והשמיני בחג, והוא יום מתן תורה שהראם בו את אשו הגדולה ודבריו שמעו מתוך האש. עכ"ל.וראה שם שמוסיף עוד הסבר דעצרת מלשון "אסיפה", וביאורו שזהו זמן האסיפה וההתלכדות של כל עבודת הפסח וספירת העומר.

הרמב"ן מכנה את ימי ספירת העומר כ"חול המועד", ימי הספירה הם המשכם של הימים הקדושים של חג המצות. חג השבועות חותם את ימים אלו כשמיני של חג ולפי דברים אלו משמע, שימי הספירה מתקיים בהם תוכן של שמחה והתעלות חגיגית.

לעומת זאת, הגמרא במסכת יבמות [סב:] מתארת את החורבן הנורא שארע לתלמידיו של ר' עקיבא:

אמרו שנים עשר אלף זוגים תלמידים היו לו לרבי עקיבא מגבת עד אנטיפרס, וכולן מתו בפרק אחד מפני שלא נהגו כבוד זה לזה, והיה העולם שמם עד שבא ר"ע אצל רבותינו שבדרום ושנאה להם: ר"מ ור' יהודה ור' יוסי ורבי שמעון ורבי אלעזר בן שמוע, והם הם העמידו תורה אותה שעה. תנא כולם מתו מפסח ועד עצרת. אמר רב חמא בר אבא ואיתימא ר' חייא בר אבין כולם מתו מיתה רעה, מאי היא א"ר נחמן אסכרה. ע"כ.

יש להתבונן בגמרא זו, אשר מהווה את המקור לדיני האבלות הנהוגים בימי הספירה.

ראשית, יש לשים לב לכך שתלמידי ר"ע נמנו בזוגות. לא נאמר "עשרים וארבע אלף תלמידים", אלא "שנים עשר אלף זוגים". יש שדורשים דיוק זה לשבח, יש שדורשים לגנאי: יש שדורשים לשבח, שחברותא הייתה זוג, והרי כל צמד תלמידים היה מאוחד כמקשה אחת בחיבור זה לזה. מאידך יש שדורשים לגנאי: משמע שרק החברותא הייתה המקור המשפיע בבית המדרש, כל שאר התלמידים כאילו לא היו וכל זוג היה שקוע בעצמו.

הגמרא מתארת מציאות קשה מאוד של התמוטטות עולם התורה כמעט לחלוטין. הסתלקותם המהירה של עשרים וארבעה אלף תנאים קדושים, אשר היו אמורים להיות מוסרי התורה של אותו הדור, הביאה לשיממון בעולם. קבוצת התלמידים הזאת, הייתה אמורה להיות החוליה המקשרת במסע הדורות שהתחיל במעמד הר סיני. חוליה חשובה זו כמעט נשברה ונתפרקה לה. החורבן הנורא הזה מתרחש דווקא בימי הספירה המכונים כ"ימי חול המועד" כמבואר בפרוש הרמב"ן לתורה.

יוצא אפוא, שמתקיים ניגוד בין האופי החגיגי ושמחת המועד של ימי הספירה, לבין המאורע הקשה שפקד את עם ישראל בתקופה זו. מחד גיסא, ימים אלו יש בהם הארה של חול המועד, ומאידך מנהגי אבלות כפי שנפסק בשו"ע או"ח סימן תצג'.

יש להבין מה ראו חכמים לקבוע את מנהגי האבלות בימי הספירה. אם נתייחס לימי הספירה כחולו של מועד, דיני אבלות אינם אמורים להתקיים.

עוד יש להבין, מדוע נתקיימה הגזירה הקשה דווקא בימים אלו. בגמרא מבואר הטעם למיתתם של תלמידי ר"ע, מדוע דווקא בזמן הזה נפרע הדין הקשה, בעבור שלא נהגו כבוד אחד ביחס לשני?

השאלה מתעצמת יותר, כאשר אנו בוחנים את ההיסטוריה בעם ישראל, ומגלים שהרבה פרעות ואסונות רח"ל, פקדו את עמנו דווקא גם בימי הספירה. מה יש בימים אלו שמביאים להתגברות מידת הדין?

יום מתן תורתנו - יום של דין בעם ישראל

עיון במקורות חז"ל מגלה שישנה התייחסות לחג עצרת כיום דין בעם ישראל.

הגמרא אומרת במסכת מגילה [לא:]:

תניא, ר' שמעון בן אלעזר אומר: עזרא תיקן להן לישראל שיהו קורין קללות שבתורת כהנים קודם עצרת, ושבמשנה תורה קודם ר"ה. מאי טעמא? אמר אביי, ואיתימא ריש לקיש: כדי שתכלה שנה וקללותיה. בשלמא שבמשנה תורה איכא כדי שתכלה שנה וקללותיה, אלא שבתורת כהנים אטו עצרת ראש השנה היא? אין! עצרת נמי ראש השנה היא. דתנן: ובעצרת על פירות האילן. ע"כ.

כשם שפרשת "כי תבוא" תיקרא לפני ר"ה, מאותו הטעם, פרשת "בחוקותי", פרשת הקללות שבחומש ויקרא, לעולם תקדים לבוא לפני חג השבועות.תיקן להן עזרא לישראל לקרות הקללות שבתורת כהנים לפני חג השבועות, כדי שתכלה שנה וקללותיה. מדברים אלו משמע, שחג עצרת הוא יום דין.

בכתבי השל"ה הקדוש על מסכת שבועות מובא בשם ספר "תולעת יעקב", כשם שבר"ה הקב"ה דן את האדם איש כפי מעלליו, כך גם בשבועות האדם נידון על מעשיו. כשהמשנה אומרת שבעצרת נידונים על פירות האילן, יש בכך רמז לאותו דין שמתקיים עם האדם בו ביום. האילן הוא האדם, והפירות הם אותם חלקים בתורה שאותם זכה לגלות. מסביר השל"ה שהעולם נידון ביום זה על התורה שניתנה בו, שביטלו עצמם ממנה, והוא אומרם "פירות האילן".

בחג השבועות ירדה תורה לעולם, לפיכך בו ביום מתגבר הדין על עם ישראל, העם, שעל כתפיו מוטלת החובה הקדושה להגות בתורה ולקיימה. באותו היום בו התגלה אור התורה הנצחי, מתעוררת מידת הדין הבוחנת את חלקנו ואת זכויותינו באותו מאמר אלוקי כביר שנאמר מתוך האש.

מקור נוסף לגבי הדין בו ניצבים בחג עצרת, מצינו במשנה במסכת עדויות [פ"ב מ"י]:

משפט רשעים בגיהינם, שנים עשר חודש, שנאמר "והיה, מדי חודש בחודשו" (ישעיהו סו,כג). רבי יוחנן בן נורי אומר: מן הפסח ועד העצרת, שנאמר "ומדי שבת, בשבתו" (ישעיהו סו,כג(.

משנה זו היא המקור למנהג שלא לומר קדיש על הנפטר במשך כל שנים עשר החודשים שלאחר הפטירה, כדי שלא נחזיק את הנפטר כרשע.

בנוסף, מצינו מחלוקת במפרשים בהבנת דברי ר' יוחנן בן נורי. יש מפרשים בדבריו שמשפט הרשעים אינו עולה על פרק זמן השווה לפרק הזמן שבין פסח לעצרת, דהיינו, חמישים יום [ר"ע מברטנורא, תוס' יו"ט]. יש מפרשים מאמר ריב"ן כפשוטו, שדווקא במהלך תקופה זו בשנה שבין פסח לעצרת מתקיים משפט הרשעים בגיהינום [תפארת ישראל].

ועוד בתלמוד הירושלמי [ר"ה פרק ד' הלכה ח'], חז"ל מתארים את מעלתו של חג עצרת:

ר' לעזר בי ר' יוסה בשם ר' יוסי בר קצרתא: בכל הקרבנות כתיב "והקרבתם" וכאן כתיב "ועשיתם", אמר להן הקב"ה מכיון שנכנסתם לדין לפני בראש השנה ויצאתם בשלום, מעלה אני עליכם כאילו נבראתם בריה חדשה. ר' משרשיא בשם ר' אידי: בכל הקרבנות כתיב חטא ובעצרת אין כתיב חטא אמר להן הקב"ה מכיון שקיבלתם עליכם עול תורה מעלה אני עליכם כאילו לא חטאתם מימיכם:ע"כ.

בקורבנות ר"ה, בשונה משאר קורבנות, נאמר "ועשיתם", מכאן למדו שאדם שזכה לנצל את ימי הדין של ר"ה כראוי, זוכה לבחינה של התחדשות כאילו נברא מחדש.

כמו כן, בעצרת לא מקריבים קורבן חטאת, מכאן למדו את המעלה הגדולה שיש בחג השבועות, שכל המנצל יום קדוש זה כראוי זוכה לכפרה גדולה כאילו לא חטא מימיו.

מכל המקורות שהבאנו נמצינו למדים כי יום מתן תורה, הוא ים של דין. לא זו בלבד אלא ימי הספירה כולן יש בהם התגברות של מידת הדין שבו נידונים אפילו המתים. בתקופה זו החלה להתנוצץ ההארה הגדולה של התורה לקראת הורדתה ארצה, זו הסיבה שבזמנים אלו מתגברת התביעה לקיומה של התורה. בתקופה זו אנו נקראים לתת דין וחשבון ודווקא בגלל הזכות הגדולה שקרבנו המקום ונתן לנו את תורתו. הבנה זו, צריכה לעורר אצל כל יהודי את הרצון וההשתוקקות לצאת זכאים. המעמד החשוב שבו אנו ניצבים בחג העצרת בכוחו לקבוע את קנייני התורה שלנו במהלך השנה ואת המעלות הרוחניות אליהם נזכה להגיע. נפרט יסוד זה עוד בהמשך.

כבוד בין לומדי התורה אזי כבוד לתורה

כתב הרב וולבה בספרו "עלי שור" [חלק שני, פרק שמיני, עמ' קצו'] על ההכנה לקראת חג מתן תורה:

כתוב בפרשת יתרו [שמות יט' ו']:וְאַתֶּם תִּהְיוּ-לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים, וְגוֹי קָדוֹשׁ. ופרש"י שם: שרים. כמה דאת אמר (ש"ב ח) ובני דוד כהנים היו. עכ"ל.

ועוד בחומש שמות [פרק כ' טז']: וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-הָעָם, אַל-תִּירָאוּ, כִּי לְבַעֲבוּר נַסּוֹת אֶתְכֶם, בָּא הָאֱלֹהִים; וּבַעֲבוּר, תִּהְיֶה יִרְאָתוֹ עַל-פְּנֵיכֶם--לְבִלְתִּי תֶחֱטָאוּ.

ופרש"י שם: לבעבור נסות אתכם – לגדל אתכם בעולם שיצא לכם שם באומות שהוא בכבודו נגלה עליכם. עכ"ל.

מפרושי רש"י עולה, כי תכליתו של איש מישראל להיות מרומם ובן עלייה. ע"י עסק התורה היהודי זוכה לזכך את עצמו ולהתקדם עידון אחר עידון, ובבנייה נכונה - כֶּחָתָן יְכַהֵן פְּאֵר.

כאשר האדם ניגש לאותו לימוד מרומם, עליו להבין תחילה לאיזו מעלה הוא מחויב להגיע בזכות הלימוד.

אם ת"ח אינו נהג כבוד בחברו, הוא לוקה בחסרון חמור בהבנת מעלת התורה. כאשר אין כבוד בין הת"ח יש בכך זלזול במעלת התורה, וזלזול בכוחה של התורה להפוך את האדם למרומם ומזוכך יותר. התורה ניתנה לעם ישראל כדי לעסוק בה, וע"י עסק התורה היהודי מתעלה, ומתקדם בתהליך התיקון שלשמו הוא נברא. אדם שאינו מודע לכך שתכלית הלימוד היא לקדם את אישיותו, ולעורר את רצונותיו לתיקון המידות ולהטבה לברואים, אינו זוכה להיות בן עלייה.

ביחסו של האדם ללימוד התורה של חברו, ניכר יחסו שלו עצמו לתורה. אם תפישת הלימוד אצל האדם היא אכן בריאה ונכונה, הוא נוהג כבוד בלימוד התורה ובעמל של חבריו. כאשר האדם מבין את חשיבות הלימוד לנפשו ולקיומו, הוא בהכרח מוקיר ומעריך את כל מי שנוטל חלק בעשייה המרוממת הזו של עמל התורה. כאשר התורה נתפשת כמקצוע נוסף בין שאר המקצועות, אזי אין מעלה מיוחדת, ובכהאי גוונא לא יכול להתפתח כבוד אמיתי בין הלומדים המבוסס על הבנת חשיבותה של התורה בעם ישראל לפרט ולכלל.

חכמי ישראל הבינו שהחיסרון שנתגלה בקרב תלמידי ר"ע, הוא חסרון שמלווה את עם ישראל לאורך הדורות מאותה הנקודה והלאה. לא מדובר במעידה חד פעמית, אלא במציאות שעלולה להתהוות בין כותלי בית המדרש בכל אתר ואתר. חכמי ישראל קבעו לדורות את מנהגי האבלות בין פסח לעצרת על מנת שנזכור את חשיבות העבודה בכל שנה מחדש כאשר מתעוררת מידת הדין בין פסח לעצרת.

כאשר אנו מתכוננים לקבל את התורה בימי הספירה, עלינו להפנים בלבנו את התכלית של אותו לימוד חשוב ומחייה - לרומם את עם ישראל בכלל ובפרט. כאשר אנו מכבדים את תורתו של הזולת, אנו מפגינים כבוד לאותה תכלית. ע"י הענקת רגשות של הערכה וגדלות לעמל התורה של חברינו לבית המדרש, אנו מפגינים את הערכה והגדלות שיש בנו לתורה ולעלייה הרוחנית שיש בכלל ישראל.

ההכנה לקראת יום הדין בו יקבעו הישגנו הרוחניים לכל השנה כולה, היא בנתינת ערך וכבוד לתורה. הדרך לנתינת ערך וכבוד לתורה היא ע"י תיקון הפגם של "לא נהגו כבוד זה לזה".

נאמר בספרים [ראה ב"עלי שור" שם] שבימים אלו צריך להתחזק בלימוד תורה תוך רגישות והקשבה לחברותא ותוך האדרת כבודם של כלל לומדי התורה.

קוב"ה, אורייתא וישראל – אחד הוא, אין אהבת תורה בלי אהבת ישראל, ואין אהבת ישראל בלי אהבה להקב"ה.

נכתב בספרים הקדושים, שבליל הסדר מתקבלת הארה גדולה. כאשר מתחדשת הבחינה של יציאת מצריים, האדם מסוגל להגיע למדרגה גבוה עד מאוד. ביציאתם של בני ישראל מטומאת מצריים, הקב"ה רומם אותם למדרגת בני חורין. אותה ההארה מתחדשת בכל שנה באותו לילה קדוש ונורא.

למרות המדרגה הגבוהה, קבעה חוכמתו יתברך, שהתורה צריכה להינתן לעם ישראל לאחר עמל ויגיעה דווקא באמצעות התערותא דלתתא.

בליל הסדר עם ישראל זוכה לאור גדול בבחינת התערותא דלעלא. לאחר מכן, עם ישראל נדרש להתקדם במעלות הקדושה במהלך שבעה שבועות עד אשר הוא זוכה לקנות את אותה מעלה והפעם בהשתדלותו.

חז"ל צרפו ברייתות העוסקות במעלת התורה וקבעו את אותן בפרק ו' במסכת אבות.

[שם ו']: גדולה תורה יותר מן הכהנה ומן המלכות, שהמלכות נקנית בשלושים מעלות, והכהונה נקנית בעשרים וארבעה, והתורה נקנית בארבעים ושמונה דברים. ע"כ.

הברייתא מונה מ"ח קניני התורה אחד לאחד, ראה שם.

אמרו גדולי המוסר והחסידות, שמושג "קניני התורה", מקביל במהותו לשאר מושגי הקניין המגדירים דרכים ושיטות להחלת בעלות ושייכות, כגון: "בהמה נקנית במשיכה", "אישה נקנית בכסף שטר וביאה". באמצעות סוגי הקניינים האדם יוצר זיקה בינו לבין הדבר.

באותו אופן, כדי שאדם יצליח להקשר לתורה, וכדי שהתורה תהפוך להיות באמת חלק ממנו, עליו לבצע את שיטות הקניין השונות, כפי שמפרטת הברייתא. באמצעות מ"ח קניינים האדם רוכש לעצמו את מקומו בתורה, וע"י מעשה הקניין מוכחת זיקת האדם לתורה.

יסוד זה מבואר בכתבי הסבא מקלעם, וכן מבואר מפי ר' יצחק מברדיטשוב ואצל הרבה מגדולי ישראל בדורות האחרונים. ועוד אמרו שבכל יום מימי ספירת העומר מקביל לקניין מסויים ממ"ח קנייני התורה המפורטים בברייתא. כל יום מימי הספירה מסוגל הוא לקניין מקנייני התורה וע"י כך אנו מגיעים ליום המט' לאחר שהשלמנו את החיבור המלא לתורה. יום המ"ט לספירה מיועד לחזרה על כל מ"ח הקניינים על מנת לקבע ולחזק הבעלות ביתר שאת ביום האחרון לפני קבלת התורה.

ממילא שאלתנו הקודמת, כיצד ניתן לקיים דיני אבלות בימים הנקראים כחוה"מ אליבא דהרמב"ן, כעת מובנת, דכיון שחלק מקנייני התורה המובאים במשנה זו הם עוסקים בבין אדם לחברו וכגון: אהוב, אוהב את הבריות, אוהב את הצדקות, אוהב את התוכחות ומתרחק מן הכבוד וכו' ע"ש. ממילא כשתלמידיו של ר"ע זלזלו בקניינים השייכים לבין אדם לחבירו, ראו חכמים לעשות חיזוק לדבר זה, ואפילו אם זה כרוך בהחלת דיני אבילות באמצע חוה"מ, כי בלי זה, אין אפשרות להגיע לקבלת התורה ולקניין אמיתי ומלא של התורה כדבעי.

ימי ספירת העומר הם הזמן המסוגל "לקנות" את התורה, ולהביא לשלמות האדם.

בפנימיות הדבר, ניתן לשים לב כי יש חלוקה נוספת בימי הספירה לפי חלוקת הספירות:

חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד, מלכות - כל ספירה מייצגת חלק רוחני אחר באדם.

כל יום מימי הספירה מוקדש לתיקון ולזיכוך חלק נוסף במציאותו של האדם, וע"י זה זוכה להגיע לקבלת התורה כאשר הוא אדם שלם יותר.

אע"פ שתיקוני המקובלים לפי הספירות הן עמוקות מאוד וקשה לנו להבין מהי עבודת הכוונות, מכל מקום גם על דרך הפשט צריך להתעורר לעבודה על המידות שאותן הספירות מתייחסות אליהן. לדוגמא: מידת החסד, כפשוטה – לגמול חסדים בעם ישראל. וכן במידת הגבורה – להתגבר כארי לעבודת הבורא. תפארת – מידת האמת, מיזוג בין מידת החסד ומידת הגבורה וכו' וכו'.

גם בתוך הספירות יש הסתעפויות, כל מידה מתחלקת לשבעה חלקים כידוע והכל חלק מאותו מהלך להביא את האדם מוכן לאחר שעבד על מט' מרכיבי נפשו לקבלת התורה.

דוגמא לכך, ניתן לתאר בשילוב בין מידת החסד ובין מידת הגבורה -

מעשה של נתינת סיוע לזולת נכלל במידת החסד. לעומת זאת, התגאות והתקוממות נכללים במידת הגבורה. יש מציאות בה האדם נדרש לשלב בין המידות על מנת לקיים את רצון השם: כאשר ניגש עני בבקשה לסיוע, הרי ממידת החסד יש לעזור לו. באותו מפגש עם העני, על האדם ל"גייס" גם את מידת הגבורה ויחשוב לעצמו שאין עוד אף אחד בעולם שיכול לעזור לעני כרגע, אלא רק הוא בכבודו ובעצמו. כך למעשה הצליח להשתמש עם מידת הגבורה (באופן זה אפילו יש בה מידה של כפירה), בכדי להרבות חסד בעולם.

בכל דור ודור הקב"ה מאיר על עם ישראל אור מיוחד של יציאה מעבדות לחרות. השתחררות זו ממט' שערי טומאה של מצריים והתעלות לקדושתה הנצחית של תורת משה דורשת "תוכנית עבודה". ימי הספירה לפי חלוקת הספירות, או לפי החלוקה למח' קנייני התורה, היא תוכנית העבודה הנדרשת לקבלת התורה. כאשר האדם הולך בדרך זו, לפי הנחייתם של גדולי ישראל לעבודה הרצויה, הרי הוא זוכה להכיל את האור המיוחד של תקופה זו ולהכין עצמו כראוי לקבלה מחודשת של התורה.

דוגמא לדבר מצינו בספר אור גדליהו [מועדים, עניני ל"ג בעומר], שם נתבאר, לפי חלק מן המפרשים, שקניין התורה המתייחס ליום ל"ג בעומר הוא מידת "אוהב את התוכחות". זאת גופא הסיבה שבל"ג בעומר פסקו תלמידי ר"ע מלמות, שהרי תקנו את המידה שהייתה חסרה להם בו ביום ולפיכך הגזרה נתבטלה לה.

עקרון זה של השתלמות המידות ועבודה על מרכיבי הנפש השונים מתקיים גם במנהג ישראל קדושים של קריאת פרקי אבות במשך שבתות הספירה. אופן הקריאה ומספר השבתות שבהן קוראים את פרקי אבות משתנה בין העדות השונות נהרא נהרא ופשטיה. כמו שהזכרנו לעיל, הפרק השישי המופיע בסידורים, הוא קובץ ברייתות שצרפו חכמים למסכת אבות, יש אומרים שהסיבה להוספה זו, כדי שבכל שבתות הספירה יהיה בהן תוכן של לימוד מוסר וקריאה מלשון חז"ל.

בזוהר בפרשת אמר, מתבאר ששבעת השבועות של ימי הספירה מקבילים לז' נקיים של זבה המבקשת לעלות מטומאתה.

בני ישראל היו בחינת זבה ביציאת מצריים. כדי להתדבק בשכינה, היה על עם ישראל לבצע תהליך טהרה – שבעה שבועות כנגד שבעה נקיים.

זבה גדולה אינה עולה מטומאתה אלא אם כן כל הז"נ הם ברצף, בנוסף, אינה יכולה למנות לז"נ אלא אם כן נתנה לבה להשגיח ולבדוק שלא ראתה אפילו טיפת דם כרדל.

לפי זו הדרך, גם עם ישראל המבקש להיטהר לפני ריבונו של עולם צריך לקיים דין זה של רציפות בעבודת ימי הספירה תוך השגחה ושימת לב למהותם של ימים. לכן רבים נוהגים לטבול בחג שבועות בסוף הלימוד לפני תפילת שחרית, לפי שיש לטבילה זו חשיבות במובן מסוים כמו טבילת הזבה לאחר ז"נ. כמו כן נהגו לטבול גם בערב שבועות בטרם התקדש החג.

הזכרנו לעיל מה שמצינו בכתבי השל"ה הקדוש בשם התולעת יעקב, שחג שבועות הוא יום בו נידונים על לימוד התורה, ולכן משמעות היום הקדוש הזה, חמורה מאוד.

ביום זה יקבע הכמות והאיכות של לימוד התורה לאורך השנה כולה. כמו שציבור לומדים בוודאי מכיר, איכות הלימוד וכמות הלימוד מושפעת מהרבה מאוד מגורמים צדדיים, כגון: פרנסה, משפחה, מצב בריאותי ועוד הרבה אילוצים המשפיעים על אופן הלימוד. הזכות ללמוד תורה קשורה לרמת יישוב הדעת, ולכל האמצעים הנדרשים לכך שיהודי יוכל לשקוד על הלימוד ולהתעלות בעזרתו.

יוצא לפי זה , שחג שבועות הוא יום הדין לכל תחומי החיים, ממש כמו בראש השנה.

הכרעת הדין ביום זה מושפעת מרצונו של האדם להתחבר לתורה ולקבל עול תורה ברצון, לכן נהגו ישראל ללמוד כל הלילה. בלימוד זה יש כעין אמירה לפני הקב"ה שאנו משתוקקים לקבל את התורה. מעבר להארה הגדולה שמושפעת בלילה זה (ידוע מה שכתב רבי שלמה הלוי אלקבץ זצוק"ל במכתב ששלח אל חכמי העיר קונסטנטינופול, בו מתואר תיקון ליל שבועות של מרן רבי יוסף קארו זצוק"ל), יש בלילה קדוש זה בכדי להטות הדין לכף זכות!

עם ישראל על הר סיני אמרו "נעשה ונשמע", ולאחר מעמד זה זכו ליטול כתרי כתרים מרבבות מלאכים. ממדרש זה מוכח עד כמה גדולה המעלה כאשר עם ישראל מקבלים עליהם עול תורה ועול מלכות שמים ברצון. בחג שבועות יש לנו פתח לקבל תורה מחדש ולקבל על עצמינו עול תורה באהבה. לפי זה ניתן להסביר את הגמרא בירושלמי שהבאנו לעיל: ר' משרשיא בשם ר' אידי: בכל הקרבנות כתיב חטא ובעצרת אין כתיב חטא אמר להן הקב"ה מכיון שקיבלתם עליכם עול תורה מעלה אני עליכם כאילו לא חטאתם מימיכם: ע"כ.

לאחר המסע המפרך בימי הספירה מגיעים לשיא והיא הקבלה המחודשת של התורה. יש בקבלה זו להביא את האדם לטהרה כאילו לא חטא מימיו!

לאחר כל התיאורים הללו על מעלת חג השבועות, ועל חשיבות העבודה הרציפה דבר יום ביומו במ"ח קניינים ובתיקוני הספירות, יכול האדם לקבל חלישות הדעת באם עוד לא הספיק להתעורר נוכח יום הדין הקרב ובא.

מובא בספרים בשם המגיד מקוז'ניץ שדורש את מה שנאמר בפסוק: "עד ממחרת השבת השביעית תספרו חמישים יום": אפילו אם יהודי לא זכה להתעורר בתחילת ימי הספירה, עדיין יש פתח עד הרגע האחרון להיכלל בבחינה זו של "נעשה ונשמע" ושל קבלת התורה ברצון. ע"י תפנית אפילו בשלב הסופי, יש פתח לאיש מישראל לקבל את ההארה של חג שבועות וכל עוד הנר דולק אפשר לתקן.

שנזכה כולנו לצאת זכאים בדין, שנזכה לשנה ללא טרדות וללא אילוצים מכבידים.

שנזכה ללמוד תורה תוך השתלמות המידות ומתוך רצון לעשות את רצון השם באמת. אמן כיה"ר.