נטילת ידיים על ידי שכשוך במים

הגמרא במסכת זבחים כא. מסתפקת האם הכהן כאשר הוא צריך לקדש את ידיו ורגליו במימי הכיור יכול הוא לקדש את ידיו ורגליו על ידי טבילתם בתוך הכיור עצמו או שהקידוש נעשה רק באמצעות הברזים שהיו מותקנים בכיור אך לא ניתן לקדש בתוכו.

שורש הנידון נובע מהספק כיצד יש לפרש את הנאמר בפסוק "ורחצו... ממנו"(שמות ל' יט') האם "ממנו" מתפרש דווקא באופן שהמים יוצאים מתוך הכיור או שניתן לפרש כי הממנו מורה רק על מקור המים עבור מצוות הקידוש אך את הקידוש עצמו ניתן לעשות גם באמצעות טבילת הידיים במימי הכיור.

מתוך סוגייא זו מסיק הבה"ג בהלכות ברכות כי בנטילת ידיים לחולין ניתן לטבול את הידיים במים ולצאת ידי חובת נטילה גם ללא כוח גברא המטיל את המים.

הוכחת הבה"ג היא מתוך ספק הגמרא כיצד לפרש את הפסוק "ורחצו.. ממנו" ומשמע כי ללא הלימוד מהפסוק אזי מסברא היה ניתן לטבול את ידיו בכיור אלא שהגמרא מסתפקת האם הפסוק מחדש שבקידוש ידיים יש דין מיוחד האוסר את הטבילה ומחייב נטילה בדווקא אבל בנטילת ידיים לחולין שאין פסוק מיוחד המורה על דין מחודש אזי לכאורה יהיה ניתן לטבול את הידיים במים.

והקשו התוספות בחולין קז. על שיטת הבה"ג דהרי איתא בגמרא חולין קז. שהאריתא דדלאי שהוא הצינור שמוביל את מי ההשקיה לשדות אין נוטלים ממנו ידיים מפני שבנטילת ידיים צריך כוח גברא שיביא את המים אל ידי הנוטל ואילו בצינור ההשקיה המים נעים מאליהם ללא כוח גברא וממילא רואים כי גם בנטילת ידיים לחולין צריך כוח גברא.

ותירץ הריטב"א כי ברור שצריך מים מתוך כלי כפי שהגמרא בחולין אומרת אלא שסברת הבה"ג היא כי בזה שמכניס את ידיו לתוך הכלי או למקום שהמים נקווים בו ומשכשך את ידיו בהם הרי פעולה זו מזיזה את המים וגורמת שנטילת הידיים תהיה גם מתוך כלי וגם מכוח גברא.

המרדכי בברכות סימן ד' ועוד ראשונים סוברים כשיטת הריטב"א בביאור הבה"ג ואף מוסיפים כי לא צריך שכשוך הידיים ממש אלא עצם הכנסת הידיים לתוך הכלי היא הגורמת לתזוזה במים ובכך סגי לדין כוח גברא שבנטילת ידיים.

תירוץ האחרונים על קושיית התוספות

בראש מזבח כתב לתרץ את קושיית התוספות על הבה"ג על פי שיטת הראב"ד שבנטילת ידיים לחולין צריך לתת על הידיים מים בשיעור של רביעית ולכן גם צריך לתת את המים על ידי כוח גברא מפני שאחרת יש לחשוש שמא זרימת המים תגרום שלא כל רביעית המים תשפך על ידי הנוטל אלא חלק מן המים יתפזרו לצדדים.

וממילא בקידוש ידיים ורגלים שלא נאמר בהם שיעור רביעית בדווקא אזי כבר אין צורך בכוח הגברא שישפוך את המים ויקפיד שכל שיעור המים יגיע לידי הנוטל ולכן יש מקום לחלק בין דין נטילת ידיים לחולין לקידוש ידיים ממימי הכיור.

אלא שתירוץ הראש מזבח יהיה טוב לשיטת הראב"ד ועוד ראשונים הסוברים שאין דין כוח גברא בקידוש ידיים ורגלים אבל לשיטת המרדכי בהלכות נטילת ידיים הסובר כי גם בקידוש ידיים ורגלים יש דין של כוח גברא ולכן היו פותחים את ברז הכיור מחדש בכל שפיכה ובכל קידוש.

אזי כבר לא ניתן לחלק בין נטילת ידיים לחולין שצריך כוח גברא לבין קידוש ידיים ורגלים מפני שבשניהם צריך לתת את המים מכוח גברא.

ואם כן אולי לשיטת המרדכי אפשר לתרץ את קושיית התוספות על פי דרכו של הקרן אורה דכתב לתרץ כי גם אם בנטילת ידיים לחולין צריך כוח גברא וכפי שהתוספות מוכיחים כנגד הבה"ג מתוך סוגיית הגמרא בחולין קז. עדיין יש סברא לומר שבקידוש ידיים ורגלים שבכיור סגי בטבילה ולא בעי דווקא נטילה מכוח גברא.

והסברא היא דכיוון שבמצוות קידוש ידיים ורגלים צריך מים קדושים שנתקדשו בכלי שרת אזי ניתן לטעון כי כל כמה שטובל בתוך הכלי שרת עצמו עדיפא ליה מפני שנעשה בתוך הכלי שרת ממש אבל בנטילת ידיים לחולין שאין את דין הקידוש בכלי שרת אזי יש דין של כוח גברא.

השו"ע או"ח סימן קנט' סעיף א' פוסק כי נטילת ידיים צריכה להיעשות דווקא מתוך כלי כדאיתא בגמרא חולין קז ובסעיף ז' פוסק השו"ע כי המים צריכים להגיע מכוח גברא.

בסעיף ח' פוסק השו"ע כי אם הכניס את ידיו לתוך כלי של מים התלוש ואינו מחובר לקרקע ושכשך את ידיו בהם יש המתירים (כשיטת הבה"ג) ויש האוסרים (כשיטת ההגהות מימוניות ועוד ראשונים) ובשעת הדחק יכול לסמוך על דברי המתירים ואם אחר כך נזדמן לו ליטול בדרך נטילה חוזר ונוטל ידיו שנית ללא ברכה.

וכתב המשנה"ב בסע"ק נו' שהט"ז מביא בשם המהרש"ל כי גם בשעת הדחק אין לשכשך ידיו בכלי לשם נטילת ידיים כשיטת הבה"ג מפני שרוב הראשונים חולקים על דין זה ואף אם ירצה להקל כשיטת הבה"ג אין לברך על נטילת ידיים אם משכשך בכלי וראוי כי יאכל את פיתו על ידי כריכת מפה וכדו' על ידיו.