אל תרגזו בדרך(בראשית מה' כד')
ובדעת זקנים מבעלי התוספות פירשו שיוסף אמר לאחיו כי אין להם לפחד מסכנת הדרך מפני שהוא מושל בכל הארץ. וכעין פירוש זה כתב הרמב"ן שיוסף אמר כי אין לפחד מהליכה בדרך עם תבואה ואוכל בזמן הרעב מפני שהוא מושל בכל הארץ.
הגמרא בברכות כט: אמר ליה אליהו לרב יהודה אח רב סלא חסידא כשאתה יוצא לדרך הימלך בקונך וצא מאי הימלך בקונך וצא אמר רבי יעקב אמר רב חסדא זו תפילת הדרך.
בהמשך הסוגיא אומרת הגמרא שאת תפילת הדרך אומרים מהשעה שהוא מהלך בדרך. הרשב"א והאור זרוע בהלכות קריאת שמע ועוד ראשונים גורסים בגמרא שאת תפילת הדרך אומרים משעה שהוא מחזיק בדרך.
וכגירסת הרשב"א והואר זרוע פסק השו"ע או"ח סימן קי' סעיף ז' שתפילת הדרך נאמרת לאחר שהחזיק בדרך.
מצינו באחרונים מחלוקת בביאור גדר הדין של החזיק בדרך. הט"ז באו"ח סימן קי' ביאר כי אם ברור לאדם שהוא ייצא לדרך אזי מוגדר הוא כמחזיק בדרך ויכול לומר את תפילת הדרך עוד בטרם שיצא מביתו.
ובעטרת זקנים הביא ראיה לשיטת הט"ז מדברי רבי עקיבא בהוריות ד. שפוטר את מי שהיה טרוד ביציאה לדרך ובינתיים נהג על פי הוראת טעות של בית דין.
וסברת רבי עקיבא היא שלמרות שהיוצא שהה בביתו והיה יכול להתעניין ולשמוע כי בית דין חזרו בהם מהוראתם אך מאחר שהיה טרוד להכין את צרכי הדרך לא היה בליבו לברר האם בית דין חזרו בהם מהוראתם
ולכן היוצא שנהג על פי הוראת הטעות של בית דין פטור כבר מהשעה שהחזיק בדרך. ומתוך דברי הגמרא מוכח כי המחזיק בדרך היא הגדרה לאדם שבריא לו כי הוא יוצא אל הדרך.
אומנם יש לומר כי הוכחת העטרת זקנים לדברי הט"ז היא דווקא אליבא דשיטת רש"י בהוריות שפירש כי המחזיק בדרך הכוונה למי שמתכנן לצאת אל הדרך אך כרגע נמצא בעירו.
אבל הר"י מילוניל פירש כי המחזיק בדרך הכוונה היא לאדם שעדיין נמצא באמצע הדרך אל מחוז חפצו אלא שכעת הוא חונה לצורך מסוים וכגון שחונה בכדי לתקן את ספינתו וכדומה ומאחר שמצויים אנשים ההולכים מן העיר אל מקום ספינתו וממקום ספינתו אל העיר הרי הולך הדרכים נחשב כאילו הוא יושב בעירו ויש לו לברר ולשאול על עניין ההלכה שהורו בית דין וממילא כבר לא ניתן להוכיח את שיטת הט"ז מתוך סוגיית הגמרא בהוריות ד.
שיטת המגן אברהם שיש לומר תפילת הדרך לאחר שיצא מן העיר
המגן אברהם ועוד אחרונים חולקים על הט"ז ומבארים כי המחזיק בדרכו הכוונה למי שכבר יצא מביתו ומחזיק הוא בדרך אל מחוז חפצו.
ויוצא זה צריך הוא לומר את תפילת הדרך או כשיטת המגן אברהם לאחר שעבר שבעים אמה ושני שליש מהעיר שהם מוגדרים כתחום עיבור העיר או כשיטת העמק ברכה לאחר שיצא מתחום העיר אלפיים אמה.
הט"ז אינו מוכן לקבל את שיטת החולקים עליו מפני שיש לו סייעתא ממנהגו של המהר"ם מרוטנבוג שביום אשר חשב לצאת לדרך היה אומר את תפילת הדרך בצמוד לברכות השחר לאחר ברכת הגומל חסדים טובים לעמו ישראל.
אומנם הסיבה שמהר"ם מרוטנבוג היה אומר את תפילת הדרך בצמוד לברכת הגומל חסדים היא בגלל שתפילת הדרך אינה פותחת בברוך וכדי שתהיה ברכה לפני אמירת תפילת הדרך אמר המהר"ם מרוטנבוג את תפילת הדרך בצמוד לברכת הגומל חסדים.
אבל מתוך הנהגת המהר"ם מרוטנבוג שהיה אומר את תפילת הדרך בבוקר עוד לפני שיצא לדרכו מוכח כשיטת הט"ז שתפילת הדרך נאמרת כאשר מחליט בדעתו לצאת ואפילו כאשר עדיין היוצא נמצא בעירו.
אך גם ראיה זו היא איננה מוכרחת מפני שהשל"ה סובר כי הנהגת המהר"ם מרוטנבורג לומר את תפילת הדרך בבוקר הייתה כאשר שהה מחוץ לביתו בדרך האורכת מספר ימים ולכן אמר את תפילת הדרך בבוקר מדין המחזיק באמצע הדרך אבל אין הוכחה שגם ביום היציאה לדרך כאשר המהר"ם מרוטנבורג עוד שהה בעירו גם אז אמר את תפילת הדרך בבוקר.
המרחק שמחייב בתפילת הדרך
הגמרא בברכות ל. מביאה את דברי רבי יעקב בשם רב חסדא שעד פרסה צריך לומר את תפילת הדרך. נחלקו הראשונים בביאור דברי הגמרא.
רש"י מפרש שהיוצא לדרך יכול לומר את תפילת הדרך עד מרחק פרסה מן העיר אך אם הרחיק מן העיר יותר מפרסה אין הוא יכול לומר את תפילת הדרך
ובטעם הדין ביאר המאירי שהמתפלל במרחק של עד פרסה מן העיר הרי נראה כנמלך בקונו לפני היציאה לדרך כדאיתא בגמרא לעיל אך אם כבר עבר שיעור גדול יותר אין אמירת התפילה נחשבת כנמלך בקונו לפני היציאה.
הפני יהושע מבאר את סברת רש"י על פי דברי הגמרא בעירובין סה. האומרת כי הבא מן הדרך אין לו להתפלל מיד עם הגעתו אל העיר והסיבה היא שמפני טורח הדרך אין דעתו מיושבת עליו וממילא יש לומר כי גם המתרחק פרסה מן העיר אין דעתו מיושבת עליו כדי להתפלל וזאת משום שלאחר פרסה מן העיר המקום כבר אינו קרוב ליישוב מגורים והרי הוא מוגדר כמקום סכנה וממילא אין דעת ההולך לומר את תפילת הדרך בכוונת הלב.
פירוש נוסף מביא רש"י את דברי הבה"ג שמפרש כי הגמרא עוסקת במרחק הדרך שמחייב לומר את תפילת הדרך ולכן אם יוצא לדרך שיש בה מרחק של פרסה אזי חייב לומר את תפילת הדרך אבל אם יוצא לדרך קצרה יותר אין היוצא מחויב לומר את תפילת הדרך.כשיטת הבה"ג פסק גם הרא"ש וביאר כי עד פרסה מן העיר בדרך כלל אין המקום בחזקת סכנה.
השו"ע באו"ח סימן קי' סעיף ז' פסק להלכה את שיטת הבה"ג והרא"ש כי יש לומר תפילת הדרך עם ברכת חתימתה רק אם יוצא לדרך במרחק של פרסה מן העיר והוסיף הרמ"א שלכתחילה יש לומר את תפילת הדרך תוך כדי הפרסה הראשונה להליכתו.
כתב המשנה ברורה בסעיף קטן ל' כי אין חילוק אם מפליג בספינה או הולך ברגליו ביבשה או שנוסע ברכבת על מסילת הברזל בכל גוונא שיוצא לדרך ארוכה כפרסה מן העיר יש לו לומר את תפילת הדרך.
ומסתפק הביאור הלכה במקרה שהדרך מביתו אל מחוז חפצו היא ארוכה יותר מפרסה אלא שבאמצע הדרך ישנם כפרים ועיירות אשר ביניהם אין כדי הליכת פרסה האם מודדים את מרחק ההליכה שמחייב תפילת הדרך ממקום יציאתו אל מחוז חפצו ואז לכאורה יש חיוב לומר את תפילת הדרך.
או שמא נאמר כי מאחר ובאמצע מסלול הליכתו ישנם כפרים ועיירות אשר אין ביניהם מרחק פרסה אזי אין נחשב שהוא הולך במקום סכנה וממילא אין ההולך מתחייב בתפילת הדרך והביאור הלכה נשאר בצריך עיון.
ספק הביאור הלכה הוא נפקא מינא גדולה לימינו מפני שמצוי מאוד כי בדרכים בין עירוניות יש מקומות יישוב בסמוך למסלול הנסיעה וממילא מתעוררת שאלת החיוב בתפילת הדרך.