ויקח חמאה וחלב (בראשית יח' ח')
הגמרא בבכורות ו: לומדת מפסוקים שחלב בהמה טהורה מותר בשתייה וחלב בהמה טמאה אסור בשתייה. במהלך הסוגיא מקשה הגמרא מדוע צריכים לימוד מיוחד שחלב בהמה טמאה אסור בשתייה והרי הגמרא בחולין קיב: דורשת מהפסוק "אלה הטמאים לכם"(ויקרא יא' לא') ששומן ורוטב וכדו' היוצאים מתוך מאכל אסור נחשבים כמו האיסור עצמו ואין לאכול אותם.
ואם כן גם חלב היוצא מבהמה טמאה הרי יש לו דין של רוטב היוצא מתוך דבר אסור שיש איסור באכילתו וממילא אין צורך בלימוד מיוחד כדי לאסור שתיית חלב בהמה טמאה.
מתרצת הגמרא שבעצם כל חלב ואפילו היוצא מבהמה טהורה היה צריך להיות אסור בשתייה. הסיבה לכך היא כי הגמרא בנידה ט. אומרת שדם האישה ודם הבהמה נעכר וממנו נוצר החלב ועל כן החלב היה צריך להיות אסור בשתייה מפני שהוא נוצר מדבר האסור באכילה.
אלא שהתורה חידשה דין מיוחד שלמרות שחלב הבהמה מקורו בדבר האסור באכילה בכל זאת הרי הוא מותר בשתייה ומאחר והתורה חידשה שבחלב אין את הבעיה של היוצא מן האסור, אסור הרי היה אפשר לטעון ולומר כי גם חלב בהמה טמאה יהיה מותר בשתייה ועל כן צריך לימוד מיוחד שחלב בהמה טמאה נשאר באיסורו ואינו דומה לחלב בהמה טהורה.
קושיית בן הנודע ביהודה
לפני שתובא הקושיא יש להקדים. הגמרא במנחות כא. מביאה בשם זעירי א"ר חנינא שדם המבושל אין עוברים על איסור באכילתו ומבאר רש"י שכדי לאסור דם באכילה צריך שהדם יהיה ראוי לזריקה על גבי המזבח ומאחר ודם מבושל אינו ראוי למזבח ממילא אין בו איסור אכילה.
וביאור שיטת רש"י היא שבאיסור אכילת דם נאמר בפרשת אחרי מות "ואני נתתיו לכם על המזבח לכפר על נפשותיכם" (ויקרא יז' יא') ומפסוק זה משמע שאיסור אכילת דם נאמר רק על דם שראוי להזות אותו על גבי המזבח אבל דם שבושל הרי הוא נעשה קרוש ואינו ראוי למזבח.
החתם סופר בחולין קט. סובר כי תוס' חולקים על רש"י וסוברים שדם המבושל פקע ממנו שם דם ולכן אינו ראוי להזאה על גבי המזבח.
באתווין דאורייתא כלל ד' מובא בשם שו"ת הרי"ם יו"ד סי' ז' שהסברא לפסול דם שבושל היא כי תהליך הבישול משנה את צורתו הטבעית של הדם וכל המשונה מאופן ברייתו הרי הוא פסול למזבח.
בקהילות יעקב סימן יד' מובא כי דם מבושל אינו ראוי למזבח כי על הדם נאמר "הדם הוא הנפש" והרי דם שבושל כבר אינו יכול לשמש כדם שמחייה וזורם בגוף הבהמה וממילא פקע ממנו שם דם ולכן לא ניתן להזות אותו על גבי המזבח.
(בטהרת הקודש ובעוד אחרונים מובא כי גם דם שאינו ראוי לכפרה כגון של חיות ובהמות טמאות אסור באכילה וזאת כדי להרחיקנו מדם בהמה הראוי לכפרה והוכיח כן מדברי הרמב"ן בפרשת אחרי מות. ואין כאן מקום להאריך בעניין זה)
מקשה בנו של הנודע ביהודה כיצד היתה לגמרא הווא אמינא לומר שחלב יהיה אסור כי דם נעכר ונעשה חלב והרי בזה שהדם נעכר נשתנתה צורתו ואין הוא ראוי להזאה על המזבח וממילא אין בחלב שום איסור למרות שהוא נוצר מדם הבהמה.
ותירץ החזון איש במסכת מנחות סימן כג' שאם דם משנה את צורתו באופן טבעי ובתוך גוף הבהמה אין כל סיבה שאוסרת לזרוק אותו על המזבח ורק דם נידה צריך הוא להיות בצבע אדום ובצורתו הטבעית כדאיתא בנידה יט. אך דם הזאה אינו חייב להיות אדום וממילא מובן כי בלי חידוש התורה להתיר חלב הרי החלב היה אסור מפני שהוא נוצר מדם בהמה.
ביאור תירוץ הגמרא שחלב הותר למרות דהוי אבר מן החי
הובא לעיל כי הגמרא בבכורות מקשה מדוע צריך לימוד מיוחד על חלב בהמה טמאה שהוא אסור בשתייה והרי קיימא לן שהיוצא מן הטמא אסור באכילה וכדאיתא בחולין קיב: מדרשת הפסוק "אלה הטמאים לכם".
ומתרצת הגמרא תירוץ נוסף שכל חלב ואפילו היוצא מבהמה טהורה היה צריך להיות אסור בשתייה מפני שאין לך דבר שבא מן החי (ללא שחיטה) שהתורה התירה באכילה וממילא גם החלב צריך היה להיחשב כאבר מן החי ולהיות אסור בשתייה ולכן צריך לימוד מיוחד שחלב בהמה טהורה מותר.
ומאחר ויש לנו לימוד שחלב בהמה טהורה מותר היינו יכולים לטעות ולומר שהתורה התירה את כל סוגי החלב ואף את הבא מבהמה טמאה וכדי שלא נטעה בדין נצרכים אנו בלימוד נוסף שמגביל את ההיתר רק לחלב בהמה טהורה.
הש"ך ביו"ד סימן פא' מבאר כי בהווא אמינא הגמרא חשבה שחלב מוגדר כאבר מן החי מפני שכל הבא מן החי ללא שחיטה נחשב כאילו הוא אבר מן החי. ועל כן הגמרא מחדשת שחלב מותר בשתייה מפני שאין הוא מוגדר כאבר מן החי.
הרעק"א בחידושיו על מסכת חולין צח: מבאר כי לגמרא מעולם לא הייתה הווא אמינא לומר שחלב ייאסר מדין אבר מן החי מפני שחלב איננו בשר ואיננו אבר.
אלא שהגמרא הבינה כי החלב צריך להיות אסור מכוח הכלל ההלכתי של כל היוצא מן האסור הרי הוא אסור וממילא בהמה שלא נשחטה והרי היא אסורה באכילה(בגלל האיסור של אבר מן החי) אזי גם החלב שיוצא ממנה צריך להיות אסור בשתייה מדין היוצא מן האסור הרי הוא אסור.
ולכן דורשת הגמרא לימוד מיוחד שחלב בהמה טהורה מותר בשתייה למרות שהוא יוצא מבהמה שנחשבת אסורה מדין אבר מן החי.
קושיית הראשונים מדוע הגמרא לא הביאה ראייה מאברהם אבינו שנתן חלב למלאכים
השטמ"ק בבכורות ו: מקשה מדוע הגמרא לא הביאה את מעשה אברהם אבינו שנתן חלב למלאכים כראייה שהחלב מותר בשתייה והרי אברהם אבינו קיים את כל התורה כולה ולא היה מכשיל את אורחיו בשתיית דבר האסור.
ותירץ השיטה מקובצת שמאחר ואברהם אבינו סבר כי האורחים שהגיעו הם ערביים והרי הם מחויבים רק בשבע מצוות בני נוח וממילא אין כל מניעה לתת להם לשתות חלב אבל ייתכן כי לישראל חלב בהמה אסור בשתייה ולכן הגמרא מביאה מקורות אחרים כדי להתיר חלב בשתייה.
קושיית מהרי"ט אלגזי
הקשה מהרי"ט אלגזי כי תירוץ השטמ"ק שאברהם נתן למלאכים חלב מפני שחשב שהם ערביים יהיה נכון רק לפי הטעם הראשון בגמרא בכורות ו: שהחלב צריך להיות אסור בשתייה מפני שדם נעכר ונעשה חלב וממילא לערביים החייבים בשבע מצוות בני נח יהיה מותר לשתות חלב כי איסור אכילת דם אינו נכלל בשבע מצוות בני נח.
אבל לפי הטעם השני בגמרא בכורות ו: שהחלב היה צריך להיות אסור בשתייה מדין אבר מן החי הרי גם לערביים אסור לשתות חלב מפני שהם מוזהרים בשבע מצוות בני נח על איסור אבר מן החי ואם כן לפי טעם זה לא מובן כיצד אברהם אבינו נתן לאורחיו הערביים לשתות חלב.
ולכאורה אפשר לתרץ את קושיית מהרי"ט אלגזי על פי הבנת הרעק"א שחלב היה צריך להיות אסור בשתייה בגלל הכלל ההלכתי של כל היוצא מן האסור הרי הוא אסור.
אז אומנם במציאות החלב יוצא מבהמה שיש עליה שם של אבר מן החי אבל הדין שאוסר את החלב הוא לא אבר מן החי אלא הדין של היוצא מן האסור(אבר מן החי) הרי הוא אסור.
ואם כן ניתן לקיים את תירוץ השטמ"ק ולומר שאברהם נתן לאורחיו חלב מפני שהיה סבור שהם ערביים שאין עליהם איסור לשתות חלב.
מפני שהסיבה לאסור חלב (על פי הרעק"א בביאור התירוץ השני של הגמרא) היא מכוח הכלל ההלכתי של היוצא מן האסור הרי הוא אסור ודין זה נאמר רק בישראל ולא בבני נח והסיבה היא כי מקור הדין נלמד מהפסוק "ואלה הטמאים לכם"(ויקרא יא' לא') המתייחס רק לישראל.
וממילא ממעשה אברהם הגמרא לא יכולה להוכיח שלישראל מותר לשתות חלב ולכן הגמרא צריכה להביא מקורות אחרים.