עניין בפרשת לך לך: כופין על מדת סדום

בגמרא בבא בתרא יב: מובא מקרה שבו אדם קנה שדה בצמוד לשדה אביו וכאשר האחים רצו לחלוק את שדה האב שנפלה להם בירושה האח בעל השדה ביקש לקבל את חלקו בירושה בצמוד לשדה שלו.

על מקרה זה אומרת הגמרא שכופין את האחים להסכים לבקשת אחיהם מדין כופין על מדת סדום. והסיבה לכפיה היא כי לשאר האחים אין נפקא מינא באיזה צד של שדה אביהם הם יקבלו את חלקם בירושה אבל לאח בעל השדה יש הנאה בזה שחלק הירושה יהיה צמוד לשדה שלו.

כדברי הגמרא שכופין על מדת סדום בחלוקת הירושה מצינו בעוד דינים נוספים כגון בדיני משכיר ושוכר בדיני עירובין בדיני שכנים ועוד.

רש"י במסכת בבא בתרא קסח: מבאר כי מדת סדום היא האומר שלי שלי ושלך שלך וכפי שהמשנה במסכת אבות פרק ה' משנה י' מביאה דעה כי האומר שלי שלי ושלך שלך הוי מדת סדום.

במסכת כתובות קג: רש"י מוסיף לבאר כי סירוב לסייע לחברו במצב של זה נהנה וזה אינו חסר מוגדר כמידת סדום.

מתוך דברי רש"י עולה כי בטיעון שלי שלי ושלך שלך בעצם מסתתרת תכונה רעה של אי רצון לעזור לזולת ואפילו במקום שהמסייע אינו מפסיד מאומה וזוהי מידת סדום שכופין עליה.

לאור ההבנה שמידת סדום היא התנהגות המעידה על חוסר טוב לב שומה עלינו לברר מדוע כופין על מידה זו והיכן מצינו שחכמים כופים אדם לקיים או להתנהג במידה טובה ונכונה.

ביאור האחרונים מדוע כופין על מדת סדום

בתוס' בבבא בתרא יב: מובאת מחלוקת ריצב"א עם ר"ת ור"י האם כופין על מידת סדום הוי דין דאורייתא כפי שלומדים ר"ת ור"י או דין דרבנן לפי הבנת ריצב"א. הרבינו יונה סובר שדין הכפיה על מדת סדום נלמד מהפסוק בפרשת ואתחנן "ועשית הישר והטוב" (דברים ו' יח').

הברכת אברהם עמ"ס בבא בתרא יב: ועוד אחרונים חוקרים מהי המשמעות של כופין על מידת סדום האם הכפייה היא מדין כופין על המצוות וכמו שבי"ד יכולים לכוף אדם לקיים מצוה כדאיתא בכתובות פו. ובעוד מקומות דבי"ד אומרים לאדם עשה סוכה עשה לולב ואף מכין אותו עד שתצא נפשו.

כך גם בי"ד יכולים לכוף על קיום המצוה של "ועשית הישר והטוב" או על הציווי של "והלכת בדרכיו" המחייב את האדם להדבק במידותיו של הקב"ה ולכן בי"ד יכולים לכוף על מדת סדום.

או שכופין על מדת סדום הוי דין ממוני דאם האחד יכול להרוויח וחברו מעכב עליו ללא כל סיבה או הפסד, הרי לנפגע יש זכות ממונית ליהנות או להרוויח ובי"ד יכולים לכוף על זכות זו את המעכב.

וכמו שהביאה הגמרא בבא בתרא יב: דאם לאחד מן האחים החולקים את ירושת אביהם יש שדה הצמודה לשדה האבא הרי הוא מקבל את חלק הירושה בצמוד לשדהו ובי"ד יכולים לכוף את שאר האחים לחלק את שדה האב בצורה זו וזאת כמובן אם אין אחד מן האחים מפסיד מהחלוקה באופן הזה.

הנפקא מינא הראשונה בין צדדי החקירה היא האם ניתן לכפות חרש שוטה וקטן על מדת סדום. דאם נלמד שהכפייה היא מדין כופין על המצוות הרי ברור כי לא ניתן לכפות את החרש שוטה וקטן מפני שהם אינם מחויבים במצוות.

אך אם נלמד כי הכפייה היא זכות ממונית הרי בי"ד יכולים לכוף את החרש שוטה וקטן על דיני הממונות ועל זכויות הממון של הזולת.

נפקא מינא נוספת היא האם ניתן לכוף את ההקדש על מדת סדום. דאם נלמד שהכפיה היא מדין כופין על המצוות הרי לא ניתן לכוף את ההקדש מפני שההקדש הוא אינו אדם שמוטלת עליו החובה לקיים את מצוות התורה ואף הגזבר של ההקדש משמש רק כנציג ומנהל של הבעלות הממונית הנקראת הקדש.

אך אם נלמד שהכפייה היא זכות ממונית שיש למפסיד הרי ברור הוא כי אם להקדש יש בעלות ממונית הרי הבעלות נובעת מכוח דיני הממונות ומאחר ודין כופין על מדת סדום הוא חלק מדיני הממונות אזי גם בעלות ההקדש מתחייבת בדין של כופין על מדת סדום.

מתי אין כופין בזה נהנה וזה אינו חסר

הגמרא בבא קמא כ. דנה האם במקרה של זה נהנה וזה אינו חסר יכול האדם שנותן הנאה לתבוע את חברו שנהנה ממנו לשלם עבור ההנאה.

ומביאה הגמרא דוגמא לספק של זה נהנה וזה אינו חסר כגון בדירה ריקה שלא מתגורר בה אדם ואף בעל הדירה אינו מעוניין להשכיר את הדירה ובא אדם שאין לו בית ואין לו היכן לגור ונכנס להתגורר בדירה הריקה.

מסתפקת הגמרא האם בגלל שלפולש לדירת בעל הבית אין מקום אחר להתגורר הרי המגורים בדירה חסכו לו הוצאות שכירות עבור בית לגור בו ואם כן הפולש בוודאי שנהנה מן הדירה ולכן צריך הוא לשלם שכירות לבעל הבית.

או שנאמר כי מאחר והדירה כלל לא עמדה להשכרה ואף בעל הדירה לא היה מעוניין להשכיר אותה הרי הפולש לדירה לא הפסיד ולא חיסר לבעל הבית דבר ואם כן לכאורה אין סיבה שיצטרך לשלם עבור מגוריו בבית בעל הבית.

בחידושי ר' שמעון שקאפ על מסכת ב"ק מבואר כי גם אם הגמרא מסתפקת האם הפולש צריך לשלם מדין נהנה על תקופת המגורים שכבר גר בבית או שמא פטור הוא מלשלם כי לא הפסיד או חיסר דבר לבעל הדירה.

אך על המשך המגורים בבית ברור הוא כי לא ניתן לכוף את בעל הבית ולחייבו מדין כופין על מדת סדום ויכול בעל הבית לעכב את הפולש מלהמשיך ולגור בבית.

סברת ר' שמעון שקאפ היא כי בעלות ממונית על חפץ מתבטאת גם בשאלה מי הוא השולט על החפץ ומי רשאי להחליט מה יעשו עם החפץ וממילא אם נאמר כי דירה שאיננה עומדת להשכרה ניתן לפלוש אליה ולגור בה מדין כופין על מדת סדום ואין בעל הדירה יכול לעכב על הפולש.

הרי בעצם אנו פוגעים בשליטת הבעלים על הדירה כי הוא כבר איננו יכול לקבוע מה ייעשה בדירתו ועל זה ברור כי כל בעל בית מקפיד וכל בעל בית מרגיש ניזוק מהפקעת זכות ההחלטה מה לעשות עם ממנו ונכסיו.

וממילא כבר לא ניתן לומר שבמקרה זה עיכוב בעל הדירה את הפולש הוא מדת סדום מפני שאין מניעת המגורים נובעת מתוך רוע לב אלא מתוך התנהגות נורמאלית של בעלי דירה או כל חפץ אחר ולכן אין לפגוע בזכויות בעל הדירה ואין לכוף אותו ולחייבו לתת לפולש להמשיך ולגור בבית.