אמא אחת שלחה לי מייל מאוחר בלילה: "הצילו! אני חייבת עזרה דחופה! הבן שלי הפסיק לקום לתפילות בזמן. מנחה הוא בכלל הפסיק להתפלל במניין. אני ממש דואגת, חייבת עזרה דחוף, אני מפחדת שהוא נושר!".
השאלה הראשונה ששאלתי אותה הייתה : "בן כמה הוא?".
התשובה הפתיעה אותי. "עשר".
"וכמה זמן זה כבר נמשך?", המשכתי לשאול.
"שבוע", היא ענתה.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
האם אלו באמת סימנים מדאיגים של נשירה סמויה או שאנחנו פשוט מתחילים לחוות את גיל ההתבגרות?
זו שאלה שמעסיקה את רוב ההורים ובמהלך הפרקים הבאים, נלמד יחד את הסוגיה שנקראת גיל ההתבגרות והיכן עובר הגבול בין התבגרות בריאה לבין סיכון.
צמד המילים "גיל ההתבגרות", גורם לרוב ההורים כיווץ, פחד וחרדה סמויה. הנה, זה מתחיל! האמת היא, שגיל ההתבגרות הוא אכן שלב מעבר מהותי וכשנבין ונלמד אותו על בוריו, גם נדע איך להתנהל ובעיקר, נוכל למזער את הבהלה ולקבל בהירות שכל כך נחוצים לנו, כהורים, על מנת לקבל החלטות מתוך שיקול דעת נכון בע"ה ולייצר מנהיגות הורית שכל כך נדרשת בשלב הזה.
היטיב להגדיר זאת הרש"ר הירש, בהקדמה לספרו, בו הוא כתב הקדשה להוריו:
להורי:
שומרי בילדותי,
מדריכי בנערותי,
וידידיי בבגרותי.
הילד שלנו, עובר 3 תקופות של הבשלה בתהליך הגדילה שלו: מילד שזקוק לשמירה והגנה, ממצב של חוסר אונים וקטנות בה יש צורך ללמוד את מושגי העולם מאפס -בילדותו, הוא עובר למצב של נערות- גיל ההתבגרות, שהוא שלב המעבר, שבין ילדות לבגרות וגיבוש זהות ועד לעצמאות בבגרותו – כאשר הוא נישא ומקים משפחה בע"ה.
על השלב של גיל ההתבגרות, נרצה להתעכב, ללמוד יחד ובעיקר, להבין מה קורה שם ומה נדרש מאתנו כהורים בשלב גיל ההתבגרות ה"רגיל" ומשם, נעמיק למה שקורה לגיל התבגרות "שהשתבש ונתקע", דהיינו, "נוער מתמודד".
אחת הנקודות החשובות ביותר להבנה הן: שלא רק הילד עובר משלב לשלב בהתפתחות הרגשית והרוחנית שלו, אלא גם אנחנו, ההורים, עוברים וגדלים יחד איתו (במודע ובבחירה כמובן).
זו לא אותה הורות, להיות הורה לילד בן 5, ולנער בן 15. אני פוגשת לא מעט הורים שנתקעים על שלב "הילדות" גם כשהבוגרים שלהם כבר נשואים והורים בעצמם. הצורך הזה של ההורים לשמור, להזהיר, לייעץ, להתערב ולגונן על זוג צעיר, הינו צורך שמותאם להורים שמגדלים את הגיל הרך, בילדות. עלינו לשים לב, כשהם עוברים משם לשלב הבא, ונהיים בוגרים בעצמם, עלינו "לעלות כיתה" ולגדול במקביל אליהם, גם אנחנו. זה לא קורה באופן "אוטומטי", עלינו לעשות עם עצמנו, עבודה מודעת.
הרש"ר הירש התווה לנו את "כל התורה כולה" בשלושה משפטים קצרים וקולעים: שומרי בילדותי. ילד צעיר זקוק בעיקר לשמירה. לחינוך של סור מרע ועשה טוב, שמאל דוחה וימין מקרבת, גבולות, היררכיה, סמכות הורית, הקניית הרגלים של משמעת, התנהגות, ערכים. הכל באופן מאד ברור, לא מהוסס, יציב, בטוח ומוגן.
כבר בשלב הזה, אנו כהורים, נדרשים לעבודה עצמית: לא לפנק מידי, לא לוותר היכן שלא צריך רק כי הם "חמודים" כשזה לא לטובתם, ולהשכיל להיות עבורם מודל חם ועם זאת מחנך לפי כל כללי החינוך שניתן ללמוד בכל כך הרבה ספרי גדולים בנושאי החינוך היהודי, הדרכות והנחיות הורים. כבר בשלב הילדות, הורים רבים פוגשים קושי לגדל את עצמם. לפתח יכולת לעמוד על שלהם כמנהיגים, לחנך לגבולות ולאפשר לילד חופש להתפתח (להתלכלך בבוץ, לשחק בחול, לפתח עצמאות) בלי שהם יקבלו "התקף חרדה". הילדים גדלים לאט, ואנחנו ההורים, לומדים וגדלים, יחד איתם.
השלב הבא, קורה בדר"כ כשאנחנו כבר באמצע שנות השלושים שלנו. בשלים לעבור לשלב של גידול מתבגרים, ולהתבגר קצת יותר בעצמינו.
מה באמת קורה שם, בגיל ההתבגרות? הרש"ר הירש מסכם את זה במילים: מדריכי בבגרותי. שימו לב, יש כאן שלב מעבר. המתבגר, לא רק שלא צריך "שומר", אלא סולד ממנו. שמירה הדוקה מידי בשלב הזה, מקטינה אותו כמתבגר שרק רוצה להרגיש "גדול". שמירה הדוקה לא נותנת לו מרחב של אמון וצמיחה.
מתבגר, זקוק למרחב של בחירה. לכן קוראים לו "בחור" מצד אחד, ומצד שני, הם אוהבים "להתנער" ממחויבות ורוצים רק לאכול את כל העולם, ולכן קוראים להם גם "נערים / נוער".
זה קורה, כי בשלב של המעבר בין ילדות לבגרות (גילאי 12-13 לפי חז"ל ולפי, להבדיל, הפסיכולוגיה המודרנית) קיימת התפתחות פיזיולוגית מהירה, שמפתחת את הגוף, את ההורמונים ואת עולם החשקים והדחפים בעוצמה. פתאום רוצים ורוצים, יש תאבון לכל כך הרבה ריגושים ודברים, והשכל, מה לעשות, נשאר מפגר מאחור. הוא פשוט מתפתח הרבה יותר לאט, ובעיקר החלק המוחי שנמצא בקדמת המצח, הקרוי "קורטקס" שאחראי על תפקודי המוח הניהוליים (לקיחת אחריות, שיקולי רווח והפסד, תכנון זמן, דחיית סיפוקים ועוד).
הקורטקס, מתפתח בקצב משלו ועיקר ההבשלה שלו (במידה ולא קרתה תאונת דרכים רגשית באמצע, כמו שקורה עם נוער מתמודד), היא באזור גיל 20. וזה אומר, במילים פשוטות, שנוער מתבגר רגיל חווה מצב בו יש לו מנוע על פול גז, ובלמים שכמעט ולא עובדים. האמת היא, שזה מתכון בטוח לתאונת דרכים ה' ישמור, אלא אם כן, נכנסים כאן ההורים לתמונה ומהווים מדריכים.
התפקיד של המדריך זה להיות "מורה נהיגה" מצד אחד, ואחראי על הבלמים במקרה הצורך, מצד שני.
מדריך, בשונה משומר, התפקיד שלו הוא לגדל, לנווט, להראות את הדרך וללמד את הכלים להגיע אל היעד בשלום. החניך, בוחר אם ליישם ומתי ליישם. המדריך לא מפעיל לחץ או כח. הוא פשוט שם כדי לאותת, כשהמהירות גבוהה מידי או הנסיעה הינה בתוואי מסוכן. כמו מורה נהיגה. מורה נהיגה יבלום מיידית כשהתלמיד עלול לסכן את עצמו אבל כל יתר הזמן, ישב מהצד, ידריך וייתן לו ללמוד בקצב שלו. עד שהוא יידע לנהוג (וגם לבלום!) בעצמו, גם ללא כל הדרכה או ליווי צמוד.
על מנת שהמתבגר שלנו יוכל לצאת לעולם כאדם אחראי, מושל ברוחו ובריא בנפשו, באופן עצמאי ותפקודי, הוא זקוק להורים שמוכנים ומגוייסים לתפקיד החדש: לעבור ממצב של שומרים ("שוטרים") למצב של מדריכים. דהיינו, להיות לצידם, ולהדריכם מלב אל לב, לא בכח, כי אם על ידי יצירת קשר ואמון רגשי חזקים ביניהם, על כך נרחיב במאמרים הבאים בע"ה.
היטיב להגדיר זאת, הנתיבי חינוך: "ועקרון יסודי בתקופה הזאת (גיל ההתבגרות) שיהיו לחניך רחשי אהבה ואמון מלא אל סבור שהאבא או המחנך אינם מרגישים אותו ואינם יודעים לבטי נפשו, מאבדים כל ההשפעה! ..... הצד החיובי, לייצב באישיותו של החניך את שלמות הנפש, להקנותו יציבות רוחנית, ובהירות נפשית".
וזה אפשרי, אך ורק כאשר ההורים אכן פנויים רגשית לייצר קשר וחיבור שהם הרבה מעבר לבדיקות טכניות של "האם אכלת היום, התקלחת ואיך היה בישיבה". בגיל ההתבגרות הנוער מגבש אישיות ואילו אנחנו, ההורים, נשארים תקועים בילדות שלו ובחרדות שלנו. כל כך רוצים למנוע מהם כאב כך שבמקום להדריך, אנחנו מעדיפים לשמור עוד יותר חזק, על מנת להרגיע את עצמינו בעיקר.
גיל ההתבגרות, הוא גם עבורנו ההורים!
כשאנו נשארים תקועים בדפוסי החינוך של גיל הילדות ולא מתקדמים יחד איתם לגיל ההתבגרות, לא רק שהמתבגרים לא מצליחים להתפתח כראוי, זה עלול אף לעכב אותם ולשבש תהליכי התבגרות טבעיים ונחוצים כל כך ולייצר ביננו מאבקי כח מיותרים ומחלישים. או לגרום להם להסתיר ולשקר לנו, על מנת למנוע מאתנו חרדה ולחצים. גיל ההתבגרות, מזמין אותנו לעבור שלב, להעמיק את הקשר, לייצר אמון עמוק, שאנחנו כאן בשבילם ולצידם במסלול המדהים של בניית אישיות וגיבוש בהירות נפשית.
זה קורה ומתהווה בכך שאנו כהורים, לומדים לייצר נושאי שיחה והתעניינות שקרובים אליהם ומעניינים אותם, מעניקים להם הדרכה איך לפתח את תחומי העניין שלהם, מייצרים אמון על ידי הדרכה ושחרור מתוך אמון שהם יבחרו בטוב (בלי לבדוק אחריהם כל הזמן), יצירת חברות אמת, ועם זאת הדרכה ונכונות להוות את "בלם החרום" במקרים שהם עלולים לייצר "תאונה".
הורים למתבגרים הם על תקן מדריכים, ומדריך צריך לדעת גם לבלום, כשמגיעה סכנה. ככל שאנחנו מעבירים להם יותר את האחריות ואת האמון שהם בוגרים ושאנחנו סומכים על שיקול הדעת שלהם, הם יפתחו בגרות ואחריות. ככל שיהיה ביננו יותר אמון ופתיחות, הם יוכלו לשתף אותנו בהתלבטויות ובקונפליקטים שלהם ולהיעזר בחוכמת החיים והניסיון שלנו ללא פחד מתוכחה או בהלה מצידנו.
ועכשיו, איך זה שישנם מתבגרים, שלא רק שלא אומרים "תודה" כשמונעים מהם סיכון, אלא אף מזיקים לעצמם ללא אבחנה ומרגיש שהם בלתי ניתנים לעצירה? איך זה יכול להיות, שישנם מתבגרים שאצלם ההדרכה תהיה הפוכה, ברמה כזו שלא רק שלא נבלום אותם, אלא נעבור מעמדת מדריך לעמדת "רופא", ונחבוש את ההתרסקות ללא כל יכולת אמיתית למנוע אותה? כל זאת ועוד, קורה כאשר אנו עוברים ממצב של מדריכי נוער, למרפאים של נוער בסיכון. וזו סוגיה שלימה אחרת וקריטית, עליה נדון בפרקים הבאים.
כדי לדעת האם אנחנו עוסקים באתגרי גיל ההתבגרות הרגילים או שהנער שלנו כבר מוגדר כ"סיכון" שם כללי המשחק משתנים מקצה אל קצה, עלינו ללמוד על מאפייני הסיכון ובעיקר, להתייעץ.
אבחנה נכונה אומרת שעלינו לדעת להבחין האם אנו מסתכלים על גיל התבגרות נורמטיבי (גם אם הוא סוער) בו אנו חווים פער בין הורמונים, יצרים וחשקים בפול גז לבין חוסר יכולת וויסות ובלמים המחייבים אותנו כהורים, להוות "בלם יד" ומדריכים מסורים, או שאנו מתמודדים עם נוער בסיכון - מצב בו בלמים לא יעזרו, אלא רק ידרדרו יותר מהר לתהום, כי גם הם לא עובדים, ושם נשתמש בארגז כלים של רופא, ולא של מדריך?
חשוב מאד ואפילו קריטי, לעשות את האבחנה נכון (ואם אנחנו מתלבטים, לשאול מישהו מקצועי) כי לשחרר לנוער מתבגר רגיל את הבלמים, ורק להכיל, להכיל, להכיל, כשהצורך האמיתי הוא להכיל ועם זאת להוות מדריך שמתווה דרך וגם בולם דקה כשיש חשש לסכנה, עלול להסתיים באסון חלילה.
הורים הופכים לסמרטוטים (ולצערי, אני פוגשת את זה הרבה!) כשהם חושבים שעל מנת לצלוח את גיל ההתבגרות בהצלחה עליהם "להכיל ולאהוב ללא תנאי", וזאת מתוך ניסיון לחסוך לעצמם התמודדות עם נוער בסיכון, כאשר בפועל, הם משתמשים בתרופה על אנשים בריאים ובכך גורמים להם חולי!
אדם בריא, צריך בלמים לצד מדריך אוהב ומסור. לעומת מתבגר שעבר "תאונת דרכים נפשית" (מתמודד) שיצטרך רופא.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
ומהי אותה תאונת דרכים שמשבשת את תהליך ההדרכה וההתפתחות הטבעיים? מהי אותה תאונה רגשית, שגורמת להם להידרדר לתהום ללא כל יכולת לעצור אותם? איך נדע להבדיל ולדעת מה מצב המתבגר שלנו? זו שאלה מהותית, עליה נדון בע"ה בפרקים הבאים.
הכותבת היא מייסדת ארגון "אהבת עולם" - הבית המקצועי להורים לנוער מתמודד