האח הגדול השתלט על המפעל, אבא ואמא נפטרו - והמשפחה התפרקה | סיפור מטלטל

במשפחה שלי, אנחנו 4 בנים ו-5 בנות.

>> למגזין המלא - לחצו כאן

לאבא שלי יש מפעל גדול לטקסטיל, עם הצלחה חסרת תקדים בענף. כשהגיע לגיל 70, בעצתה של אמא שלי, הוא ביקש מאחי הגדול שייקה, לנהל את המפעל ואת החנויות.

שייקה (39) הוא אחינו הגדול, והוריי הקפידו מאוד לתת לו את מלוא הסמכויות במשפחה. כך גם בעסק.

שייקה נכנס עם כל הכוח, וניהל הכל בחכמה. לא עברו שנתיים וכבר היה ניתן לראות את העסק מתפקד מצוין ונוחל הצלחה גדולה. לאחר שנתיים, נעמה אשתו של שייקה, הצטרפה גם היא לעסק, והופקדה על הנהלת החשבונות.

מדי יום אבא היה מגיע לקומת המשרדים המפוארת, יושב ב'לשכה' המרווחת שלו, שותה את הקפה ויושב ללמוד שם ולשוחח על דא והא.

עם הזמן, אבא שלי הפך ללא יעיל במפעל, וחוץ מלחתום על צ'קים ועל מה שצריך, לא היה לו מה לעשות שם. הוא מאוד שמח על המצב, ורצה שקט, וקיבל אותו אודות ההצלחה והשגשוג של המפעל בזכות שייקה.

אבא שלי תמיד היה איש פשוט, ועם כל הכסף שהיה לו, היה צנוע ונחשב בעיני העם כאיש צללים העומד אחרי דברים גדולים.

הזמן עבר, ושייקה הפך להיות בעל המפעל והחנויות. אמא שלי דאגה לתת לשייקה להיות מורשה חתימה על כל מה שזז במפעל.

יום אחד קרה משהו, שלא אשכח לעולם.

ביום החופשי שלי, הלכתי למפעל להביא לאבא שלי ארוחת בוקר ולשבת לצידו, כשנכנסתי למשרד אבא לא היה שם. שאלתי את אחד העובדים שעבר במסדרון 'איפה אבא שלי?', הוא הצביע על חדר צדדי ואמר: "הוא כבר לא יושב כאן, הוא יושב שם".

פסעתי לעבר החדר הצדדי, וראיתי שם שולחן, עליו מחשב וטלפון רב קווי, כיסא משרדי וספרייה עם ספרים שונים. אבא ישב שם בחדר לבדו, כששאלתי אותו מדוע הוא כבר לא שם, "בלשכה", במקומו הטבעי. אבא אמר לי בסגנונו הפשוט: "אמא ביקשה ממני לפנות את החדר, בכדי לא להפריע לשייקה בעבודה, אני לא רוצה להפריע".

צרם לי לראות את אבא שלי בחדר צדדי, צרם לי יותר שזו הייתה ההצעה של אמא, ועוד צרם לי שאבא הפך לנטל עבור שייקה הבן שלו. הבנתי את המצב שהיה מאז ומתמיד בבית, את השקט שאבא שלי רוצה מהמפעל, ואת המורא הגדול של אמא שלי מכבודו של שייקה. אבל שזה המצב, לא יכולתי להבין לרגע.

פסעתי לעבר הלשכה של אבא, ואז ראיתי את שייקה יושב במקום של אבא.

התחלתי לבכות...

יצאתי משם בוכייה ומהורהרת מאוד, איך הגענו למצב הזה?

שבת אחת ישבנו יחד בשולחן כל המשפחה המורחבת, גם שייקה ונעמה היו שם.

אמא שלי הסיחה לפי תומה, שהיא מעוניינת להכניס מישהי לעבודה במפעל שלה, ואז, לנעמה יצאו מהפה המילים הבאות, ומבלי למצמץ: "טוב, אני מסכימה".

כולם יושבים, מביטים בנעמה שמסכימה לבוסית שלה, בעלת המפעל בו היא עובדת, להכניס מישהי לעבודה. יושבים ושותקים ולא מעזים לדבר מילה, אפילו הבעת פנים של פליאה הם לא העזו להביע.

כאב לי המציאות הזו, איך כולם שותקים ופוחדים כל כך למחות על כבוד הוריהם, ידעתי שאמא שלי שבויה כל כך, והיא אפילו לא מודעת לחוצפה של הכלה שלה.

כולם הבינו שאמא שסבלה מהלב לא תוכל לקבל את האמת. היא מספיק מסכנה בכדי לא לשנות את המציאות, וקוברת את אישיותו של אבא בעודו בחיים.

הזמן עובר, ואמא מראה תמיד שהיא חזקה ושולטת, אבל בסוף בסוף, היא חייבת לדאוג ששייקה יביע את דעתו, ומה שהוא יגיד, זה מה שיהיה. ואבא? הוא כבר ממזמן לא רלוונטי.

התרגלנו כבר לשמוע מאמא מילים כמו: "אני צריכה לשאול רשות את נעמה" או מילים כמו "נראה מה שייקה יחליט". התרגלנו גם שאמא תמיד תפסה צד, והייתה מצדיקה את שייקה או מה שקשור אליו בכל דיון שהתפתח, ומייצגת אותו כעורכת דין משופשפת.

כולם היו המומים, אבל חוששים לצייץ, גם אני. אבל זה המשיך, ולא העזתי כמו כולם לעצור את זה. חשבתי לתומי שזה יעבור, אולי ההורים שלי יבינו את הסיכון שהם מביאים עלינו, ויתגברו על הפחד המשתק אותם. אולי אני צריכה לנסות לפדות את הוריי מהשבי בו הם נמצאים.

אבל אז נחשפתי לתופעה פסיכולוגית ידועה הנקראת: תסמונת סטוקהולם (קרבה רגשית בשבי).

תסמונת סטוקהולם היא תופעה בה שבוי מפגין במה שנראה כמו נאמנות ואפילו חיבה כלפי השובה שלו. השבוי עלול גם לתפוס את המצילים או כוחות המשטרה המגיעים לפדותו מהשבי, כאויבים, משום שהם מסכנים את השובה. ההסבר המסורתי לתסמונת סטוקהולם טוען, שהשבוי מפתח רגשות קירבה אל השובה כמנגנון הגנה.

השם ניתן לתסמונת זו בעקבות שוד בנק שהתרחש ב-23 באוגוסט 1973 בסטוקהולם שבשוודיה. ארבעה מעובדי הבנק הוחזקו כבני ערובה במשך חמישה ימים וחצי בכספת הבנק בגודל 3×12 מטר על ידי שודד ששהה איתם בכספת. אחת הנשים שהוחזקה כבת ערובה נקשרה רגשית לשודד, עד כדי כך שהיא ביטלה את אירוסיה לאדם אחר, ונשארה נאמנה לשודד במשך תקופת מאסרו (תסמונת שטוקהולם, מילון APA לפסיכולוגיה).

מנגנון הפעולה של התופעה:

• השבוי מתחיל להזדהות עם השובה כמנגנון הגנה (במחשבה כי החוטף לא יפגע במי שמשתף פעולה).
• השבוי מתחיל לראות ברעיון המילוט והחופש סכנות וחסרונות גדולים יותר מהישארותו בשבי, ומעדיף מתוך אינטרס מגננתי לראות בשובה שלו מקור נחמה וביטחון שמגן עליו מפניהם. זאת בעת שהאפשרות לברוח או להיחלץ הופכת מבעיתה יותר מהחיים במחיצת השובה.
• השהייה ביחד, שבמהלכה מכירים בני הערובה את השובה כאדם עם בעיות ושאיפות, במיוחד בהקשר אידאולוגי, משפיעה על השבויים להאמין שהשקפת עולמו של השובה, צודקת.
• השבוי מנסה להתנתק רגשית מהמצב על ידי הכחשה. בהתאם למידת הזדהותו עם השובה, הוא יכחיש שהשובה אשם ויאשים במצב את המחלצים ואת התעקשותם להעניש את השובה.

(כריס קנטור, ג'ון פרייס, ויקפדיה)

כשקראתי את הדברים, ליבי התמלא על הוריי ברחמים. "זה אחד לאחד המצב שלהם", הרהרתי לעצמי. "לכי תוציאי אותם משם, נראה אותך", אמרתי לעצמי.

קראתי, הבנתי, והפנמתי: יש לי קושי גדול להיכנס לזה, וחוסר אמונה גדול שישתנה המצב בכלל. עזבתי את זה, מתוך מחשבה שכנראה זה גדול עליי ועל הוריי, ולא אוכל לשנות מאומה. וגם מהפחד שלי להיות האויבת, גם אם ניסיתי להציל.

• • •

יום אחד התבשרנו שאבא התמוטט ועבר שבץ מוחי. הוא הורדם והונשם במשך שבוע, ונפטר למגינת ליבנו ההמום. את ימי השבעה עשינו כולם יחד עם אמא ההמומה המסרבת לעכל את הבשורה. אמא לקחה את מותו של אבא קשה מאוד, ובסיום השבעה אספה את כולנו וביקשה:

תהיו מאוחדים, זאת הנחמה שלי.

רציתי לזעוק ולומר: "איך היא יכולה לבקש מאיתנו להיות מאוחדים כל כך, כשיש אפליה שהיא עצמה יצרה תמיד, והפכה את כולם ללא רלוונטיים בשביל מישהו אחד".

אבל שתקתי.

הקפדנו בסביבתה של אמי לשדר עסקים כרגיל, לשחק את המשחק העיקר שיהיה לה טוב ולא תצטער חלילה.

חצי שנה אחרי, אמא נפטרה מדום לב, אבל הפעם:

ישבנו שבעה, אבל לא ביחד, אלא כשתי קבוצות.

הדבק של הפלסטר שסתם לכולם את הפה, כבר לא עבד. משפחתנו הפכה למפורדת ומפוזרת. הפחד מאמא כבר לא היה, כל אחד יכול היה לתת מקום לרגשות האפליה רבת השנים ששררה במשפחה, ולשחרר את האמוציות שהיו לו ולא העז לומר.

עד עכשיו אני אוכלת את עצמי, למה לא העזתי ללכת להוריי ולדווח על הסיכון שחלילה יכול להיות, למה לא עצרתי את מסע האפליה הזה, שגבה את הקשר הכל כך טהור שהיה טבעי כל כך שיהיה בנינו. ניסיתי לחבר בין כולם גם אם אני הכי קטנה, אבל הלב שלי הוא די גדול בכדי לדאוג לזה. ניסיתי ועדיין מנסה, המשקעים עצומים, והלוואי שאצליח.