חזרתי מאספת הורים. בתי הסתכלה עליי בעיניים מצפות: "נו, מה המורה אמרה?". "היא אמרה שהכל בסדר". אמרתי לה בחיוך רחב ונשקתי לה. אבל היא לא הייתה מרוצה. "אני רוצה לדעת מה היא בדיוק אמרה לך". מה היא אמרה לי? ניסיתי לפשפש בזיכרוני.
נכנסתי לחדר. לא ציפיתי לתגליות דרמטיות. המורה התחילה להרעיף שבחים. הם עברו מעל ראשי. היא אמרה משהו כמו מקסימה, חמודה ומצוינת. חיכיתי במתח לשמוע שאין "אבל" כשהוא אכן לא הגיע אמרתי תודה ואחרי שתי דקות הייתי מחוץ לחדר. עכשיו בתי מביטה בעיניים גדולות ומצפות. ואני מנסה לפרט: "היא אמרה שאת מצוינת וחמודה והכי מקסימה". היא עדיין לא מרוצה: "היא אמרה לך משהו על המבחנים? על החברות? היא אמרה משהו מענייין? "כן", אני נזכרת. "היא אמרה שכל המבחנים שלך מצוינים והחברות אוהבות אותך". "אהה" עיניה מאירות לרגע. אבל אז היא שוב מוטרדת. "והיא אמרה עוד משהו?"
"אני לא זוכרת עוד משהו מיוחד, אבל אל תדאגי. היא אמרה רק דברים טובים, כל הכבוד".
היא פונה למיטה. נראית קצת מאוכזבת. רצתה לשמוע עוד. אבל אני באמת לא זוכרת שהיא אמרה משהו מיוחד. אמרה קלישאות כאלה. ברוך השם שהכל בסדר. חבל שלא התאמצתי יותר להקשיב. היא צמאה למחמאות כנות מהמורה. מחמאות מפורטות. לא סתם מקסימה, טובה ומצוינת. רק כשהיא עוצמת עיניים, נושמת נשימות רגועות ועמוקות. אני מביטה בה וכן נזכרת שהמורה אמרה עוד דברים. אמרה שהיא מסודרת ונקייה. שהמחברות שלה תמיד מסודרות ולא חסר לה שום דבר. אמרה שהיא נעימת הליכות ומדברת בדרך ארץ. אמרה שהיא טובת לב ואפילו שיתפה באיזה סיפור על כך שוויתרה לחברה. חבל שלא זכרתי את כל זה. חבל שלא זכרתי לספר לה את כל זה לפני שהלכה לישון.
כשהלכתי לאספת הורים של הגדולה- רותי. זה לא היה כך. אני מכירה את 'הסחורה' שלי. ידעתי מראש שאחרי המחמאות יגיע "אבל". כבר מחוץ לחדר הייתי דרוכה. נכנסתי במתח. המורה התחילה ברשימה קצרה של מחמאות. הן עברו מעל ראשי. חשבתי לעצמי "תגידי כבר 'אבל' ותפסיקי למתוח אותי. והוא אכן הגיע. בשנייה שהיא התחילה לומר "אבל", התרכזתי במלוא תשומת הלב. היא אמרה שיש הפרעות משמעת והתרשלות בהכנת שיעורי בית. היא 'חילקה' עוד כמה 'מחמאות' והציעה תכנית עיצוב התנהגות משותפת.
כשחזרתי הביתה, רותי הסתובבה סביבי במעגלים. היא לא שאלה מיד מה המורה אמרה. שתינו הסתובבנו בבית כאילו לא היה כלום. אחרי חמש דקות, לא התאפקתי ושאלתי אותה: "את לא רוצה לדעת מה המורה אמרה?".
"מה"? היא אמרה. כאילו באדישות. שיתפתי אותה בעצב בתלונות של המורה. אמרתי שהיה לי עצוב לשמוע.
אחרי כל הנאום שלי היא אמרה: "וזהו? המורה לא אמרה עוד משהו?".
"לא מספיק מה שהיא אמרה"? שאלתי בתרעומת.
רק עכשיו אני קולטת. כן, גם רותי ציפתה לשמוע מילים טובות ואני בטוחה שאם רק הייתי מקדישה להן תשומת לב, הייתי שומעת אותן.
למה אנחנו תמיד שומעות רק את הביקורת? למה אנו מייחסות משמעות רק למילים הקשות?
גם למילים הטובות ובעיקר למילים הטובות יש משמעות וחשיבות. הן עוזרות בבניית הילד.
הילד מחכה לשמוע אותן. גם "הילד הטוב" וגם "הילד המאתגר".
הילד הטוב. זה שתמיד אומרים שהוא מצוין ומקסים רוצה לשמוע מעבר- רוצה לשמוע על הייחודיות שלו. על הכישורים המיוחדים שמצאו בו. על המידות הטובות שהתגלו בו. מצוין ומקסים זה טוב, אבל לא מספיק. גם לו נמאס להיות זניח ובלתי מורגש.
הילד המאתגר יודע שהוא מפריע בשיעור. יודע שהוא רב עם חברים. הוא צמא לשמוע אם המורה שם לב שהוא טוב במיוחד באומנות. אם המורה שם לב שהוא מסכים לחברים להשתמש בחפצים שלו. הוא שומע מספיק הערות. גם לו מגיע הארות ומחמאות, גם אם הן נראות שוליות בסיפור הגדול.
•
רוצים לשתף מאתגרים/ חוויות/ סיפורים/ תובנות מהמשפחה, בית, ילדים, עבודה?- שלחו מייל לכתובת: rivky@kikar.co.il כתבו בנושא המייל: "שיתוף". שתפו מחייכם ואולי השיתוף יתורגם לכתבה שתסייע לרבים כמוכם.