עד שלא תרגישי את נחת זרועם של ה'בלתי מעורבים', לא תשתקי?

אוף איך אני שונאת אפור. בבוקר קמתי לשגרת הותר לפרסום, שמתי לי את המסקרה, רכסתי את המגף, קצת מייקאפ, הכנסתי פסטרמה לפיתה למפונק שלא אוהב כלום חוצמזה. ירדתי לאדומה שהבריקה מהגשם הבוכה.

ברדיו מתנגנן שירים על בכי ושכול ופרחים שנקטפו. השדרן מנסה לראיין ברצינות אמא שרק אתמול קברה פרח מוגן בן 19.

מה אמא יכולה להגיד, אה? איך נחתכו לו החלומות? או על השיחה האחרונה שהינוקא שלה הבין שיש מצב שהוא לא יחזור מהתופת העזתית?

אני מכבה.

בדיוק עולה פרשן , מבין ענק, אסטרטג משכמו ומעלה. קובל על הבלתי מעורבים האומללים שנפגעים שם, ומי נותן הוראות להמשיך להרוג 'חפים מפשע'. אה אה 'חפים משפע' , ספר לי על זה, על אותו אספסוף שהתקבץ מסביב רכבי החטופים בניסיון להנעים את זמנם עוד קצת על אדמת עזה המקוללת, או שמא חפים משפע שסייעו בחטיפה של ישראלים וקטפו אותם כפרי בשל מתוך המיטות או המסיבות שלהם?!

אני ממשיכה לנסוע, הבכי שלי מתערבב עם טיפות הגשם המפלצתיות.

שמה לי קצת 'אני מאמין' לנשמה, מוסיפה לדיזרט את 'ממקומך' של קרליבך.

הלב והמח מתערבבים לדייסת קינמון חרוכה. קולטת בעין את האיש האדום שמחלק את העיתון, יש לו פנים עצובות, צופה בו איך הוא אוסף את עצמו , משרך רגליים ליום האפור.

בצד השני בדיוק בן 70 נח מריצת הבוקר הקבועה שלו, אני קורצת לו בזווית העין מחייכת אליו ממסך הדמעות. לפחות מישהו בכושר.

עוצרת את האוטו, מקבלת סרטון ישר לווריד של שמאלנית ששואגת על גולנצ'יק על הריגה של בלתי מעורבים. מתלבטת, אולי לפרסס, לבדוק איפה המיקום של החוליגנית ולצרוח את כל השביעי לאקטובר על כרעיו וקרבו לתוך תעלת האוזן המעוותת שלה.

לצרוח

אני בוערת מעצבים, מתסכול, מכאב. מאבדת את זה, עוד שניה, מתערבבת, מעורבבת, כואבת.

מצטרפת לדיסיטל על ביאת המשיח והמסתעף הגענו לסף כאב.

לא משנה אם יגיע על חמור או לקסוס

שיגיע כבר.