יולדת טרייה משתפת:
אני מסתובבת בבית עייפה אך מאושרת. שלושה ימים אחרי לידה. הילדים יצאו למסגרות החינוך. על הכתף מונח חיתול מהול בפליטות צהובות. מעליו הקטנטנה החמודה. ביד השנייה אני מחזיקה במטאטא, רוצה לשוות לבית מראה של בית. דפיקות קוטעות את ניסיונות הטאטוא. אני מציצה בקוקר ומגלה לחרדתי את חמותי, ביד אחת מחזיקה עוגה מפוארת ובידה השנייה שקית עמוסה. יש לידה עוד משהו לא ברור. אני מביטה בבהלה בבית המבולגן. מנסה להעיף במהירות כמה חפצים מיותרים. כשהדפיקות חוזרות אני מביטה בייאוש בבית המבולגן ופותחת את הדלת בחיוך רחב: "וואי, איזה הפתעה!", אני אומרת בחום. זה לא שקר. אני באמת מופתעת. חמותי פוטרת בביטול: "מגיע לך". אני חושבת לעצמי: "למה מגיע לי? מה עשיתי לה?" באותו רגע אני מגלה את המזוודה עומדת לידה מתריעה על תכנית ארוכה. תכנית שלא מוצאית חן בעיני בכלל.
"תשבי", אני אומרת "עוד לא הספקנו להתאפס, בהמשך נארגן את הבית". "בדיוק בשביל זה הגעתי" היא אומרת בחגיגיות: "אמרתי בטח קשה לך עם הקטנטנים והארגון של הבית ואני, מה יש לי לעשות חוץ מלעזור לך, ככה שתינו נהנה". אני מערערת על המשפט האחרון, בליבי כמובן.
חמותי מתחילה לשלוף בגדים קטנים מהשקית. "פרגנת" אני אומרת בהתלהבות. ובלב חושבת: "רק חבל שלא נתת לי לבחור. כי יש כאן כמה פריטים שיהיה קשה לי להלביש אותם, נו מילא".
אחרי חמש דקות היא כבר במטבח. "אני אכין לשתינו קפה. אל תקומי". היא פוקדת עליי. "באתי לעזור". היא מסתדרת מעולה במטבח. אחרי חמש דקות שאני שומעת בחרדה את ארונות המטבח נפתחים ונסגרים. אני שומעת אותה צועקת. (כאילו יש לנו בית ענק ולא אשמע גם בטון סביר): "מה, אתם קונים שוקולד שוויצרי? לא חבל על הכסף?".
היא חוזרת עם שתי ספלי קפה, מפשפשת בתיקה ואז מוציאה חבילת וופלים בטעם לימון: "החלטתי לפנק אותך", היא אומרת בהתלהבות. אני מודה בחום. בולעת בקושי את הוופלה השנוי עליי.
היא גומרת לנוח, אנחנו משוחחות בנחת. עד שהיא מחליטה לארגן את הבית. אני מפצירה בה שתחדל, אך היא נחושה לעזור. היא שואלת מה מקומו של כל חפץ. בהמשך היא מחליטה לשנות קצת את הסדר בארונות. בייאוש אני אומרת שאני הולכת לנוח. משאירה לה את הזירה.
באחת וחצי אני מתרוממת מהמיטה בעידוד. מוישי (בעלי) אמור לחזור. הוא ייעשה סדר בכל הסיפור הזה. הוא פותח את הדלת מביט באימו בהפתעה. בזווית העין הוא משגר אליי מבט מודאג: "אמא, איזה יופי שהגעת, תודה רבה". הוא אומר בלי שמץ של זיוף. אני רואה את השמחה על פניו. אבל כשהוא מגלה את המזוודה הוא מבין ששמחתו הייתה מוקדמת. היא מביטה בסיפוק בבית: "תראה מוישי, עשיתי פה פסח, בטח אתה לא מכיר את הבית!" אני מתכווצת בפינה. מוישי מחייך חיוך נבוך. אנחנו מסתכלים אחד על השני. "מאין יבוא עזרי?".
הילדים מתחילים לחזור. הם מקבלים את סבתא בהתלהבות ושמחה. היא מפנקת אותם בממתקים ומתנות. מנשקת ומחבקת. מוישי חוזר מהכולל ערב. הערב מתחיל לרדת. אני כבר חייבת לפתור את החידה. רוצה להבין לכמה ימים להיערך. אני אומרת לחמותי: "בואי תסדרי את הדברים שלך בחדר, תתמקמי". היא מביטה בי בחוסר הבנה: "מה?" בעלי נחלץ לעזרה: "אמא, עבדת קשה, אני רואה שהבאת מזוודה, בטח את רוצה לישון כבר". "לא, אני אמורה להמשיך מכאן לאהרן, הוא ביקש שאשן אצלו היום, הוא צריך לצאת עם אשתו". "אהה" אנחנו אומרים במקהלה. מתאפקים לא לצחוק.
חמותי קולטת את הפואנטה ושואלת בעלבון: "מה?! חשבתם שאשן אצלכם בלי להודיע מראש?!" "לא, לא חשבנו, גם לא חשבנו שתבואי לבקר בלי להודיע מראש". אני חושבת בלב.
•
הגבול הדק הזה בין הרצון לעזור, הרצון להשתתף בשמחות והרצון להיות שותפים, לבין הצורך להיות מנומסים, לעיתים הוא חמקמק ובלתי ברור. אימהות רבות מוצאות את עצמן בסיטואציה מביכה. רוצות לבוא לבקר אחרי לידה ולא יודעות האם הכלות ישמחו. רוצות לעזור ולא יודעות כיצד. רוצות לקנות מתנות ולא יודעות כיצד יתקבלו. כן, כלה וחמותה כבר מוגדר בגמרא כקשר מורכב.
גם מצד היולדת יש תהיות. האם אני יכולה לומר לחמותי שקשה לי שתבוא לבית חולים מיד אחרי הלידה? האם היא תיעלב אם אחליף את הבגד שקנתה?
אז איך נגשר על כל הפערים? מה נעשה ומה לא?
לחמות:
זה הזמן שלך להתרגש עם הילדים. לבקר, לפנק, לעזור. את יכולה להיות קריטית בימים האלה. לפעמים הילדים משווים ליחס ועזרה. רק מה?- היי רגישה וזהירה. לא כל אחת רוצה עזרה. לא כל אחת רוצה ביקורים ברגעים הראשונים. שוחחי עם הילדים. לעיתים לכלה לא נעים להעביר את האמת. את יכולה לדבר עם בנך. הוא יעביר לך את המסרים מצוין.
בדרך כלל כלה לא תרצה ביקור בבית. זה זמן חולשה. הבית מבולגן אחרי 'כמה ימים בלי אמא', לעיתים אחרי כמה חודשים של אימא לא מתפקדת. גם אם זה מובן שהבית לא מסודר. אף אחת לא אוהבת להכניס הביתה אורחים בכאלה זמנים. מאידך, לרובן לא מתאים ביקור בשעות הראשונות לאחר הלידה. כווני את הביקור במרחק מהלידה, אך לפני השחרור.
אם יש באפשרותך, הציעי עזרה, שלחי אוכל מבושל- אין כמו אוכל של אימא, הציעי לשמור על הנכדים- אין כמו להתפנק אצל סבתא כשאימא עסוקה עם תינוק חדש.
אם את רוצה באמת לשמח עם הבגד שקנית לתינוק החמוד. השאירי תווית החלפה. הסבירי לכלה שהיא יכולה להחליף. את יכולה להוסיף שיכול להיות שהיו דברים יותר יפים. התלבטת ובכלל קצת מיהרת, אז שתחליף בכיף. את באמת רוצה לשמח, אז חבל שלא תהנה מהמתנה.
והכי חשוב היי קשובה לצרכים האמיתיים. כל אחת מיוחדת וייחודית. אל תכפי את עצמך בכח. היי רגישה וקשובה לצרכים.
לכלה:
שימי לב, אין יותר מרגש מנכד חדש במשפחה. החמות מרוגשת. רוצה להרגיש את השמחה מקרוב. היא רוצה לתת ולשמח. כבדי אותה. העניקי לה תחושה טובה. תחושה שהיא חלק. שתפי אותה בחוויות וההתרגשות. נסי לקבל בהבנה גם מחוות שהן יותר מדי בשבילך. לא נורא אם הבגד שקנתה לתינוק הוא לא בדיוק לטעמך. נכון שאת רגישה עכשיו. אבל היא לא חייבת לך כלום ואת מחויבת בכבודה.
עם זאת, את יכולה לומר בכבוד וברגישות את מה שנכון לך: אם החמות מתקשרת ושואלת מתי היא יכולה לבוא לבקר, עדיף שתאמרי לה: "עכשיו אני הולכת להתאושש קצת, עדיף לי שתבואי מחר". זה עדיף מאשר שתסתירי את האמת וברגע הביקור לשתיכן תהיה תחושה לא נעימה. כנות ותקשורת פתוחה תמיד מועילה בכל המצבים. אם קשה לך לומר משהו, את יכולה להעביר את המסר דרך בעלך. בדרך כלל המסרים יועברו כך טוב יותר.
בתפילה שאלו יהיו הבעיות שלנו: ענייני חמות וכלה ותינוק מקסים שמפר את השגרה!