מה עושים כשהילד לא מוכן לקחת טיפול רגשי?

נכונות לקבל עזרה, היא עצמה צריכה עזרה. כדי להסכים לקבל עזרה, האדם צריך להכיר בכך שיש לו קושי מסויים, שהוא לא מושלם, שהוא "זקוק לקבל". מאידך, אדם רוצה להיות "צלם אלוקים": נותן שאינו צריך לקבל – שהוא רק "נותן"; שלם שאינו צריך תיקון. הפנייה לעזרה היא הודאה שאני נזקק, שאני לא מושלם. זה קשה!

>> למגזין המלא - כנסו

כאשר הדימוי העצמי של הילד אינו גבוה, הקושי לפנות לעזרה הוא גדול יותר. ההכחשה של הקושי "שומרת" על האדם, מסייעת לו לא להכיר במציאות שמאיימת עליו ויכולה לערער אותו רגשית. לכן הגישה ל"סירוב" צריכה להיות קודם כל ממקום של אמפתיה וכבוד למה שעומד בבסיס הבחירה של האדם להסתייג או לחשוש מפנייה לעזרה.

להעלות מודעות של הילד למטרות שלו

פעמים רבות מבחינת הילד אין כל בעייה בתפקודו, או שהבעייה קטנה ואינה מצדיקה את המחיר של הטיפול. עלינו להסב את תשומת ליבו לחוסר הנוחות שנגרם לו בעצמו מהמצב, להתמקד באינטרס שלו כפי שהוא רואה אותו. התייחסות לבעייה מנקודת מבטו של הילד חוסכת ממנו חלק מהקושי להכיר בבעיה "עצמה", שכן הוא יכול להסכים לפנות לטיפול גם מסיבות צדדיות, כמו למשל שילדים אחרים לא יכעסו עליו, בין אם הם צודקים ובין אם לאו.

ניתן לפעול בדרכים שונות, למשל, להתעניין (לא להטיף!) האם הוא הרגיש נוח כשפעל בצורה מסויימת. אפשר לשקף לו ששמתם לב שלא היה לו נוח. הרעיון הוא לכוון את ה"פרוז'קטור" של הילד לראות את הסבל של עצמו. למשל, ילד שמציק לאחים שלו, ההורים יכולים לחשוב שהוא סובל, שלא טוב לו ולכן הוא מציק, אבל ייתכן שמבחינת הילד הכל בסדר, הוא בסך הכל עושה מה שצריך כדי להגן על עצמו. נאמר לילד: בטח לא נוח לך שאתה צריך כל הזמן "לחנך" את אחיך, בטח לא נוח לך שאחיך וההורים כועסים עליך כאשר את פועל בצורה כזו. אני רוצה לתת לך להתייעץ עם מישהו שילמד איתך שיטות נוספות לשמור על עצמך. חשוב לעשות זאת מתוך אמפתיה ולא להעמיס יותר מידי. גם להכחשת הבעייה יש תפקיד ותרומה לבריאות הנפשית של האדם!

לספק מידע ולתקן עמדות ביחס לטיפול

ייתכן שחסר לילד מידע או שיש לו עמדות לא נכונות ביחס לטיפול רגשי. חשוב לספק לו מידע בהזדמנויות עקיפות – לא בתוך שיח סביב הנושא, ייתכן שאז דעתו ננעלת. הבעת דעה יכולה להיות כשנושא עולה לדיון בארוחת ערב למשל, בשיח בין ההורים כשהילד שומע וכדומה.

• מי שהולך לטיפול אין משמעותו שהוא "משוגע", אלא דווקא חכם שרוצה לקדם את עצמו.
• טיפול אינו בהכרח משהו שנועד לפתור "בעיות", הוא כלי לפיתוח אישי, להתקדמות. במידה שהטיפול מיועד לנושא ספציפי, כמו טיפול בהפרעת קשב, חשוב להתייחס לאופן שבו הילד תופס את ההפרעה. למשל, ההפרעה אינה "מחלה", אלא "סגנון" מסויים. בטיפול תלמד איך מצליחים עם הסגנון שלך.
• בטיפול לא חייבים לדבר, רק אם מרגישים נוח. גם לא חייבים להישאר עם אותו מטפל, אפשר להחליף.
• טיפול הוא חסוי לגמרי, גם קיום הטיפול וגם התכנים. החסיון אינו נובע מכך שיש בושה לטפל, אלא מכך שטיפול מכבד פרטיות של אנשים. כמו שאת הגוף מכסים לא כי מתביישים בו, אלא כי מכבדים אותו.
• לתת מידע על סוג הטיפול הרלוונטי. למשל, טיפול בדיבור או באמצעי כמו משחק, אמנות, דרמה, בעלי חיים.  

שיחה בגובה העיניים – טיפוח עצמאות ואחריות אישית

אחרי שהכשרתם את הקרקע, תיזמו שיחה עם הילד במקום שקט ורגוע. אופי השיחה נגזר מהעיקרון הבא: לאדם יש "פה" ו"אוזן". תפקיד ה"פה" הוא להוציא מידע מבפנים לבחוץ – כלומר רצון שהדברים יבואו ממנו בעצמו, לא מבחוץ. תפקיד ה"אוזן" הוא להכניס מידע מבחוץ לבפנים – הכרה בכך שהידע איך לפעול נמצא בחוץ ויש להקשיב לעצות מבחוץ. ילדים "מקדימים פיהם לאזנם" הם מעדיפים שהפתרונות יבואו מהם. הם פחות מתחשבים במה ש"צריך" אלא במה שהאדם "רוצה". זהו ביטוי עמוק לחירות האדם ואולי לכן נקודה זו בולטת יותר אצל אנשים עם הפרעת קשב (ADHD). דגשים לשיחה:  

• פחות להתמקד בשיקולי עלות-תועלת ויותר בתחושות שהוא מרגיש ובהצעות שלו להרגיש יותר טוב ובקלות. נזכור שכדי להתחשב בשיקולי יעילות, צריך להכיר במגבלות המציאות, בכך שהחירות אינה אינסופית, וזהו דבר מאתגר בפני עצמו. כדי לרכך את הקושי, ניתן לו להוביל, נשאל אותו איך הוא חושב שיוכל להקל על עצמו. אפשר להזכיר לו מצבים שבהם לא היה נוח לו ולשאול מה הוא מציע לעשות? האם הוא חושב שמגיע לו לחיות בצורה נעימה יותר?
• לנסות לגעת ברגשותיו ולהבין מה החששות שלו מהטיפול - ולהתייחס אליהם בכבוד. אם הוא דוחה אותו על הסף, "לגלגל" שיחה על החששות והדאגות או הנימוקים שהוא נותן. לא להכנס לוויכוח או ללחוץ מייד לפתרונות מעשיים. להיות איתו בתוך הקושי לקבל עזרה, זהו קושי אמיתי שגורם סבל ככל קושי אחר. נזכור שטיפול ממוקד בעולם הפנימי של האדם, במרחב החירות שלו, ובלי רצון פנימי – קשה להגיע להישגים.
• להתמקד בחיובי ופחות ב"בעיות" ו"אבחנות". למשל, משקיעים בך כדי שתצליח יותר, שיהיה קל לך. 
• ללכת בצעדים מדודים. למשל, לשאול אותו האם ירצה לפגוש 2 פגישות בלבד עם מישהו שהוא כעין "חברותא" לברר מה אתה רוצה להשיג בחיים ואיך לעשות זאת בצורה נוחה/יעילה/נעימה.
• להזכיר לעצמנו ולילד שהאחריות היא שלו, שהוא בעל הבית על עצמו. ההורים אוהבים אותו ו"מזכירים" לו אילו אופציות קיימות עבורו. הבנה זו עוזרת לנו להעביר לילד את התחושה שעיקר האחריות מוטלת עליו. כאשר ילד חווה שההורה לוקח אחריות על הקשיים שלו – קל לו יותר להתעלם מהם.

הרמב"ם כתב איגרת לרבי שמואל אבן תיבון - מי שתרגם בהמשך את ספרו "מורה הנבוכים", בה הוא מספר שרבי אברהם אבן עזרא סיפר לו על רבי יהודה אבן תיבון – אביו של רבי שמואל, אך "לא ידעתי שיש לו בן" (איגרות, שילת, תקל). התפלאתי מדוע לא סיפרו לרמב"ם על הבן, עד שמצאתי את צוואת רבי יהודה אבן תיבון לבנו, שם הוא מגולל את כל הקשיים שהיו לו עם רבי שמואל בצעירותו... הסיומת של התיאור מאוד מעניינת, רבי יהודה אבן תיבון כותב לבנו "כל זאת עשית עד עתה, היית סומך עלי להצילך משנת העצלה". במילים אחרות, העובדה שאני לקחתי אחריות על חייך, גרמה לך לא לקחת אחריות על עצמך! לכן חשוב לזכור שעיקר האחריות היא על הילד ולהעביר לו מסר זה.

לתגובות haymdayan@gmail.com