פנייה מאם לפני חתונת בתה:
שמי חנה. ברוך השם, אני עומדת לחתן את בתי השלישית. מתוך שתיים עשרה ילדים בלי עין הרע. מתוכם שמונה בנות. את החתונה הקודמת ערכנו בתקופת הקורונה. החתונה נערכה בין סגר לסגר, בשטח פתוח ובכמות מצומצמת של אנשים. אני אגלה לכם סוד- לא הייתה שמחה ממני. החתונה עלתה הרבה פחות מחתונה סטנדרטית: פחות מנות, פחות השקעה בתפאורה, הבנות- אחיות החתן הסתפקו בבגדים פשוטים כי ממילא החברות לא תבאנה והיו עוד כמה חסכונות, שנבעו מהיעדר לחץ חברתי. והכי חשוב החתונה הייתה שמחה ומושלמת!
באותה תקופה קהילות רבות דיברו על כך שצריך לשמר את מתכונת "חתונות הקורונה" ולהוריד את הלחץ החברתי סביב רמת החתונות. למעשה, כעת אני ניצבת לפני חתונה נוספת ברוך השם ולתדהמתי שום דבר לא השתנה. המחירים רק קפצו.
הלבשת המשפחה היא סיפור מהפטרה. כשהסתובבתי עם הבנות מהשכרה להשכרה, נדהמתי שוב ושוב ממחירי השמלות שנעו בארבעה ספרות. בסוף התפשרנו על שמלה בשמונה מאות שקלים- תכפילו בשמונה בנות… גם את השמלה הזו, אילולא תחנוני הבנות ש'לא רוצות להיות המוזנחות של הכיתה', לא הייתי משכירה. והרי מדובר בשמלה לערב אחד- פעם אחת הן תשתמשנה וזהו! זה מוגזם! במחיר הזה הייתי מעדיפה לקנות שמלה יפה ועשירה שתהיה שימושית לכל שבת.
ניסינו לחסוך ברמת המנות והפקת האירוע. אך המחותנים שוב ושוב הסבירו שהם מביאים אורחים מכובדים ואין מצב לכבד אותם בשניצל ובורקס… כמובן שלא שווה לריב עם מחותנים ובשקט בלענו את הקבלה יחד עם גלולה לכאבי ראש, עקב הלחץ הכלכלי.
ה'מסרקת' לוקחת מחיר מופקע, המאפרת גם כן. ואני אנה אני באה?! בנושא הכלה בכלל אני מרגישה שיש ניצול ציני. מדוע אני צריכה להוסיף עוד כמה מאות שקלים על התסרוקת והאיפור, רק בגלל שהיא הכלה והרי לא ראיתי שהיא עובדת עליה יותר זמן?!
שמעתי מאישה מרתקת שלאחר שהמסרקת סיימה עם ארגון השיער של בתה הכלה, היא אמרה לה: "יופי, עכשיו תוסיפי הינומה". המתסרקת הביטה בה נדהמת: "מה, זאת הכלה? זה מחיר אחר לגמרי". האם שאלה בתמיהה: "לא הבנתי, משהו השתנה ברגע זה, כשנודע לך שזאת הכלה? העבודה הפכה להיות יותר קשה רטרואקטיבית?"
כמובן שביום חופת בתי אני לא מרגישה בנח לעשות מעשה כזה שאולי יש בו משום הונאה, אך אני מרגישה שיש סחיטה בכל התחום הזה. כולם מבינים שכל ההורים רוצים לראות את ביתם שמחה ומאושרת ביום חתונתה, ולכן ישלמו על כך כל מחיר, גם אם זה קורע אותם.
אותו הדבר לגבי- הפקת האירוע. את אותו זר כלה אם תקנו בחנות פרחים ולא תזמינו כ'זר כלה', המחיר יהיה שונה לחלוטין. כך גם לגבי הכסא כלה וכל הקשור בחתונה.
אני יכולה לסכם את הקושי בפנייה לשני גופים: הגוף הראשון הוא העסקים- "אל תנצלו את החתונות לסחיטת כספים": אמנם, יש לכם את הזכות לעשות זאת, אני מבינה שזוהי ההזדמנות לעשות את הכסף הגדול וגם כך קשה עם העסקים. אך אתם חייבים להבין גם את ההורים שמחתנים לעיתים שנה אחרי שנה, משפחות צפופות וכורעים תחת הנטל הכלכלי.
הגוף השני- זה אנחנו הציבור. והפנייה אלינו היא הרבה יותר תובענית. כי אנחנו מענישים את עצמנו. הרי לאף אחד מאיתנו לא באמת דחוף הכיסא כלה היוקרתי או השמלות המנצנצות. אילו היה מקובל להסתובב בחתונה עם שמלת שבת יפה, אף אחת לא הייתה מרגישה בה עלובה. כלומר, אנחנו סובלים בגלל לחץ חברתי. אם היינו מתאגדים ומקבלים החלטות משותפות על סטנדרטים חדשים שלא פוגעים כלל וכלל בשמחה. הרוגע והאושר שלנו היה גדול יותר. יכולנו גם להקים גופים קהילתיים שמספקים את שרותי החתונה במחירים זולים, רשימות של מאפרות ומסרקות במחירים הוגנים, זמרים ומפיקים מוזיקליים במחירים הוגנים. יכלנו להטיל וטו על כל מי שסוחט יותר מהמקובל ברשימות וכך היינו מסייעים לעצמנו.
ובמחשבה שנייה אני פונה גם לעצמי. כן, אני צריכה להיות שלמה עם עצמי. לחנך את המשפחה להסתפקות במועט, לאושר אמיתי גם אם אחרים חיים ברמה גבוהה יותר ממני. לא להיכנע לתכתיבים חברתיים. להרגיש שלמה גם אם החתונה בסטנדרטים נמוכים ואולי כך אני וגם אחרים נתגבר על הבעיה.
מה דעתכם בנושא?
האם הורדת רמת החתונה עשויה לפגוע בשמחה?
האם הורים צריכים לספק לכלה ולמשפחה ביום החתונה מעבר ליכולתם בכדי לא לפגוע בהם?
האם הורדת רמת החתונות צריכה להיות קבלה קהילתית או קבלה אישית של כל אחד?
האם בעלי העסקים סוחטים אותנו?
האם הסתפקות במועט קשורה לחינוך ההורים או שזוהי שלמות פנימית מולדת?