הילד שלכם עם הפרעת קשב ולא מפסיק לשקר? יש מה לעשות!

>> למגזין המלא - כנסו

שקר של חוסר עירנות – חיבור גדול לעיגול גורם לחוסר שימת לב לריבוע של המציאות. למשל, הילד קיבל לעשות משימה כלשהי. אבל הוא לא שם לב להנחיות או לא שם לב מה בדיוק עשה או לא עשה. כששואלים אותו לא נעים לו להיתפס כמי שלא יודע מה קורה והוא אומר משהו לא אמיתי. לפעמים הילד כה שקוע בעולמו הפנימי, שלמרות שהוא שמע את השאלה של ההורה, דעתו מוסחת, הראש שלו לא פה. השאלה נשמעת לו כזמזום רקע שיש להיפטר ממנו. למשל הוא באמצע משחק ושואלים אותו אם עשית שיעורי בית. הילד במצב עגול, הוא שקוע בעולמו הפנימי ופחות מחובר כעת לריבוע שבו יש משמעות ריאלית למילים. בחוויתו יש רעש מפריע מבחוץ, והוא מכיר "לחש" שמשתיק אותו, פשוט לומר: "בטח, עשיתי שיעורים".

שקר של פזיזות – חיבור גדול לעיגול גורם לאדם לעשות דברים מייד כשהם עולים לו בראש, בלי להמתין ולשקול את משמעותם. כך ילד יכול לומר משהו שהוא לא אמת כי ברגע מסויים "קפץ לו לפה", אחר כך הוא כבר מסובך עם השקר וצריך לטפול שקרים כדי להצדיק אותו. כשילד שוב ושוב חווה כעסים מהסביבה, הוא נלחץ כשנתפס במעשה לא תקין. הדאגה שיכעסו עליו שוב או שהוא יאכזב שוב, גורמת לו לפלוט אמירה בלי לחשוב על המשמעויות שלה. זו גם אחת הסיבות לכך שאנשים עם הפרעת קשב יותר נתפסים על שקרים מאשר אחרים. הם פשוט עושים דברים בלי לחשוב, בלי לתכנן - קודם עושים אחר כך חושבים. הפזיזות מתבטאת גם בהעדפה של דרכים קצרות, גם אם הן מסובכות יותר. ושקר, לפעמים נתפס כדרך קצרה.

שקר של דמיון – החיבור לעיגול מחזק את כח הדמיון על חשבון כח הריאליות. לפעמים ילד מבלבל בין דמיון למציאות, ומדבר על משהו שהוא היה רוצה שיהיה כאילו הוא כבר קיים במציאות. הוא לא מפריד בצורה חדה בין הרצוי לבין המצוי. במיוחד כאשר לילד יש דימוי עצמי נמוך, והוא רוצה להאדיר את עצמו, או לפחות להסיר מעליו דברים שפוגעים בתדמיתו. ילד כזה משקר קודם כל לעצמו, אחר כך לאחרים. לפעמים הילד כל כך משתוקק לקבל הכרה מהמבוגרים, שהוא משקר כדי שיכירו בו כילד טוב וחיובי. החיבור לעיגול גורם לכך שהילד פחות לומד לקח מטעויות, ולא פועל כמו ילדים פחות-עגולים שמפנימים מהר יותר מה לא כדאי לומר.

שקר של הישרדות – המציאות של העולם היא מרובעת יחסית, ילד עגול עלול לחוש שאין לו את הכלים לשרוד בעולם. שהעולם חושב אחרת ממנו ואם הוא רוצה שיבינו את האמת שלו, עליו לשקר. למשל, ילד השקיע ולמד למבחן, אבל בפועל קיבל ציון נמוך. בחוויה שלו מגיע לו ציון גבוה, אבל בעולם המרובע מדברים בשפה אחרת. הוא ידווח להורה שהשיג ציון גבוה, כי זו האמת מבחינתו. הוא יכחיש שהכה את אחיו, כי מבחינתו המכות היו צודקות, אך לדעתו ההורה "המרובע" לא יבין זאת צריך לתרגם להורה את האמת למושגים המרובעים שלו. הוא מרגיש שהוא עושה צדק, שהוא "גונב מן הגנב". לפעמים בעצם השקר הוא אומר להורה אני כל כך מכבד/מפחד ממך שלא מסוגל לומר לך שעשיתי משהו לא טוב (ראו אור החיים, בראשית, יח,טו).

מהו שקר אמיתי?

נפריד בין אי אמירת אמת לבין שקר. אי אמירת אמת (שווא) - מצב שבו הדיווח של הילד אינו נכון או גורם לזולת להגיע למסקנה שאינה נכונה, בלי קשר לשאלה מה המניע של הדובר. המונח שקר הוא חמור יותר ומתייחס גם למניעים. זהו מצב שבו (א) אדם מבין את המציאות בצורה בהירה וחדה, הבנה של אדם בוגר ובריא (ב) הוא פועל מתוך בחירה חופשית ולא מתוך מצוקה משמעותית (ג) הוא רוצה להרוויח משהו שהאדם השני לא מוכן לתת (לקבל חפץ, סליחה, הערכה), (ד) אין לו אמפתיה לזולת – לא אכפת לו להוליך אותו שולל ולעשוק אותו, הוא לא "סופר" אותו ולא אכפת לו לנצל את האימון בו לרעה (ה) הוא מטעה את הזולת ביודעין, "גונב את דעתו" כדי שיפעל לפי אמונה שיש מציאות אחת, בעוד המציאות שונה לחלוטין. לכן גם כשבוודאי אסור לא לומר אמת, אי אפשר להגדיר את הילד כ"שקרן אמיתי" מאחר שאינו עונה על הגדרות אלה. לכך יש משמעות חשובה, משום שהילד עצמו אינו יודע לעשות את ההבחנה בין שווא לבין שקר. הוא עלול לתפוס את עצמו כשקרן, להתייאש מעצמו ולפתח דפוסים כאלה. הוא עלול לתפוס את עצמו כלא אמין והדבר יפגע בדימוי העצמי שלו ויפריע לו ביצירת קשרים חברתיים בריאים. מצד שני, איך ניתן להאמין בילד במצב זה?

איך שומרים על אמון?

סיפר הרב יהודה עדס שפעם אחת, בהיותו ילד קטן, אחיו שאל אותו ליד אביו: "ברכת ברכת המזון?" הוא ענה "בטח, ברכתי בסידור הזה!". אחיו הרים את הסידור והראה לאבא שהיה זה מחזור ליום הכיפורים. האב ענה: "אם יהודה אמר שהוא בירך, אני מאמין לו". הסיפור הזה תפס את תשומת ליבי, דווקא בגלל שהשקר הוכח בעליל (ראו כתובות עב, "פלוני כהן תיקן לי את הכרי"). איך האימון בילד במצב כזה אינו בעצמו סוג של שקר?

אחרי שהבנו שהילד אינו שקרן, אנו יודעים שבתוכו יש כנות, יש אכפתיות מהזולת. יש לו בעיה צדדית, טכנית. הוא רוצה אמת אך כאילו כואב לו הפה ואינו מצליח לומר אותה. לעת עתה הוא לא מצליח ליישר את המבט מול האמת הכואבת, לפעמים גם לא מול עצמו. נסתכל על מקומות שבהם הוא כן מדבר אמת, מקומות שבהם כן ניתן לסמוך עליו, מקומות בהם הוא מבטא אכפתיות ודאגה לאחר. נרחיב את המבט ונסתכל גם על העתיד. נזכור שככל שהוא יהיה יותר בשל, יותר בטוח, יותר מעשי, כך יכולתו לבטא את האמת תגבר. נזכור שגם כעת שאינו אומר אמת, זה בגלל חולשות שונות, לא מה שמשקף את המהות האמיתית שלו. כל אלו יכולים לצמצם את ממדי האתגר, לנכות ממנו את העיסוק בסטיגמות, ולהפוך אותו לשאלה מעשית ממוקדת: מה עושים כדי שהילד יתרגל לומר אמת? איך מתנהלים עם ילד שלא ניתן לסמוך בוודאות על המילה שלו?

מה עושים? בעיקר מניעה מבעוד מועד!

אמון - ממשיכים להאמין בילד למרות הקושי - כמפורט לעיל תחת הכותרת "איך שומרים על אימון". אמון הוא הדדי וחשוב להשתדל להיות אמין מול הילד, להוות עבורו דוגמה אישית שיראה שההורה עצמו עומד בדיבורו.

קשר – שומרים על אווירה נעימה ובטוחה בבית – שהילד ידע שגם אם ההורים לא יאהבו את מה שהוא עשה, לא יהיה מזה אסון גדול. טעויות הן חלק מהחיים. לא מפזרים הערות וביקורת ב"נדיבות". גם כשלא מסכימים עם המעשים של הילד, מראים לו שמבינים את הצד שלו, נותנים תוקף לרגשות שלו.

רגיעה – מרגיעים את עצמנו, כשהורה רגוע התגובה שלו מועילה יותר. אפשר להיעזר במפורט לעיל כדי לענות לעצמנו על השאלה האם הילד פועל אישית נגדנו, מתוך מניע זדוני, או שאנחנו יכולים להניח שלרוב הוא בחזקת שפועל מתוך מניע הישרדותי שאינו שלילי. מפחיתים דאגה מפני העתיד, רוב הילדים צומחים להיות אנשים נורמטיבים. מקבלים את המצב - הדרכת הילד לומר אמת היא חלק מתפקיד ההורים, לא משהו ש"נפל מהירח". התמודדתם עם קשיים נוספים בגידול הילד, תתמודדו גם עם אתגר זה בהצלחה.

הסברה – בשיח רגוע עם הילד, לא סביב קונפליקט כלשהו, לחדד את ההבדל בין אמת לפנטזיה, בין רצוי למצוי. בעזרת שיח על עניינים אחרים, אירועים או סיפורים, תציגו את ההתייחסות שלכם לצורך באמינות גם מבחינה ערכית וגם מבחינה תועלתית. התייחסו גם לתפקיד השקר בעולם, איך משתמשים בו נכון.

הכוונה – שוחחו עם הילד על התופעה, בררו איתו את המניעים שלו. לצד זאת, הבהירו לו את התחושה של הצד המרומה, הציגו את דאגתכם ודרישתיכם לומר אמת. הביעו אמפתיה למצבים שבהם אנשים נדחקים לשקר, ותלמדו על "סולמות" לרדת מהעץ. חזקו אמירת אמת בעזרת הערכה לאומץ ולהגינות לקחת סיכון ולומר אמת. אין הכוונה שאמירת אמת היא פטור מתגובה על מעשה שלילי. עם זאת, חשוב שהילד יידע שתעריכו ותתחשבו בכך שאמר אמת. כאשר נותנים לילד הוראה או שואלים אותו שאלה, יש לעורר את תשומת ליבו - בקריאה, במגע - ולשים לב שהוא אכן "איתנו", שקלט את הפרטים. כשרוצים לברר משהו, להיות מתונים ולא ללחוץ לקיר. לפעמים הציפייה לתשובה מיידית גורמת לפזיזות ו"זריקת" מידע לא נכון.

כבוד – אמירת אמת משקפת הכרה בזולת וכבוד כלפיו. כדי שהילד יוכל לכבד את הזולת, עליו להכיר בעצמו ולכבד את עצמו. השתדלו לכבד את הילד, גם אם הוא עדיין לא יודע לעשות זאת בעצמו. גם אם לא אמר אמת, השתדלו להימנע מביוש והשפלה, "לנצח" את הילד ו"להראות" לו. אם לא חייבים לחקור, אפשר להכיל ולוותר. לא כל אמת חייבת לצאת לאור. אפשר להעלים עין, יש בחינה של "כסהו כלילה" (מנחות, צט).

לתגובות: haymdayan@gmail.com  

בעברית של ימינו משתמשים לרוב במילה אחת לתאר שקר, אך בשפה העברית של חכמים יש מגוון ביטויים שמתארים גוונים שונים של התופעה. ראו 'הכתב והקבלה' דברים, ה,יז ו'ביאור שמות הנרדפים בתנ"ך', עמוד שיד.

• הכותב משמש כעו"ס קליני ויו"ר מכון הקשב