אין ספק שחופש ועבודה זה שני ישרים מקבילים שלא ימצאו לעולם נקודת השקה. אבל מה לעשות שאנו חיים במדינת ישראל האהובה בה המציאות שונה? (וזה לא המקום לתקוף את הסתדרות המורים) אז מנסים להסתדר. אנסה לתאר יום עבודה מהבית כשברקע הילדים המתוקים:
קמתי מוקדם בבוקר כדי להספיק לעבוד לפני שהילדים מתעוררים, אבל זה לא עזר לי כי כנראה יש לי פעמונים בחצאית. תמיד כשאני קמה הקטנה החמודה שלי צועקת: מים, מים! והגדולה יותר צועקת: אמא, אמא! אני מנסה לדחוף בשקט את המוצץ לפה. אבל תמיד בעלטה זה איכשהו נדחף בין האצבעות. כמובן שזה לא עוזר לי ותוך חמש דקות השמועה עושה לה כנפיים: "אמא קמה, אפשר להתעורר" וכל הפמליה קמה ברעשנות. אני מהר מושיבה אותם סביב השולחן עם פרוסות לחם מנוגבות בגבינה ופותחת את המחשב, רוצה להתחיל לעבוד, תוך תקווה עמוקה שהארוחה תספק שקט לזמן בלתי מוגבל. אבל אז אני שומעת צעקה: "אמא, יוסי שפך את החלב". אני ממהרת לנגב לפני שהחלב ימרח בכל הבית, תוך כדי שאני מביטה בדאגה במטלות המצטברות ובהוראות של הבוס.
לאחר רבע שעה של ניקיון ועוד כמה ניסיונות הרגעה נואשים, אני חוזרת למחשב. מצליחה לסמן וי על עוד מטלה קטנה ושוב נקטעת בצעקה: "אמא, היא מושכת לי בשערות". אלא שבכך לא נקטעת הסערה. שרי חוטפת לדיני את הבובה, יוסי מחנך את שרי שלקחה לדיני. מוישי מרביץ ליוסי שחינך את שרי. חד גדיא… חד גדיא…
אני מנסה להתעלם מרעשי הרקע ולהמשיך לעבוד. אך לאחר עוד חמש דקות נואשות. אני מבינה שזה גובל בסכנת נפשות וממילא הריכוז לא במיטבו. אני עוצרת את העבודה אוספת את הגדולים ומוציאה משחק השמור לימים מיוחדים. מבזבזת עוד חצי שעה בהסבר על הוראות המשחק ומתפנה לקטנים. אותם אני מושיבה סביב משחק המגנטים האהוב. את תמי הקטנה אני מושיבה בכיסא אוכל עם חבילת פופסים כדי למנוע את פרוק המשחק. זהו, נראה שאני יכולה להמשיך לעבוד. הבית שקט ורגוע. אני רק ממהרת להכניס את בגדי הים למכונת הכביסה ומתפנה לעבוד.
אלא שאז מתברר משום מה שהאינטרנט קרס. אני מתקשרת בפאניקה לספק האינטרנט. לאחר חצי שעה בה עצביי נמרטים, התקלה נפתרת. מבטיחה לכם שזו הייתה החצי שעה הכי רגועה בבית. הילדים שיחקו יפה. הכל היה שקט ופסטרולי. אבל לא הייתה לי יכולת לעבוד. אני מסננת כמה אמירות מיואשות בדבר חוק מרפי ומנסה בכל אופן לעבוד.
אלא שאז צלצול הטלפון קוטע את הדממה. אחותי הנחמדה על הקו. יוסי מרים לה. "אתה רוצה לבוא אלינו יחד עם מוישי?" היא שאלות בנדיבות. יוסי משיב לה בחיוב ואז כל העדר פוצח בקריאות: "גם אני רוצה, גם אני, גם אני". בין רגע השלווה מופרת. אני פוסקת בהחלטיות שרק מוישי ויוסי הולכים כי רק הם הוזמנו וזה אכן קורה. אך מאותו רגע הילדים החכמים מתחילים לנגן לי על המצפון: "למה תמיד רק הם"? "אם כבר אני רוצה גלידה!" משעמם לי שהם לא פה", "תצאי איתנו פארק", אני רוצה ללכת לבריכה", "רק לנו את לא מסכימה". ובין שלל הקריאות והמנגינות הצורמות אני פשוט מתייאשת מלעבוד.
טוב, אולי היום הם ילכו לישון מוקדם ואצליח לעבוד בערב. אולי ואולי. והערב גם מגיע וגם היום שלמחרת והוא נראה בדיוק כמו קודמו, רק בתוספת של עוד כמה מטלות שאין מי שיעשה מלבדי. ואני טרוטה ועייפה ותוהה לעצמי מי המציא את החופש הגדול? ומהו תפקידי בתוך ההמצאה היפה הזאת??
תגידו אתם- מהו הפתרון???