"אבא למה אתה לא מתקשר? אני הבן שלך" • מכתב מרטיט

>> למגזין המלא - כנסו

מאז – לא דיברנו. לא הרמת צלצול טלפון. לא הגעת לחתונה ולא התקשרת לאחל מזל טוב כשהגדול נולד.

•

התגרשתם כשהייתי בן ארבע. אם יש לי זיכרון ממך – הוא קלוש. אם אתאמץ להיזכר אראה בעיני רוחי שהנפת אותי גבוה ועשית לי קרוסלה מהר-מהר. זה מה שאני זוכר ממך. אומרים שילדים זוכרים להורים את הדברים המצחיקים והשונים שהם עשו לילדים שלהם. אז את זה אני זוכר. בקושי היית נוכח גם ככה. מה עוד היה לי לזכור?!

אחר כך באו ימים, כך מספרת אמא, ששאלתי 'איפה אבא' והיא ענתה: 'אבא בחר בדרך אחרת. אני כאן איתך'. איכשהו הבנתי שאתה בשוויץ. בונה לעצמך חיים אחרים. כשהיא אמרה לי את זה – תמיד היא הייתה מחבקת אותי. לא יודע מה היא עשתה אז. אולי נגבה דמעה והשתמשה בחיבוק כדי להסתיר את הדמעות.

גדלתי. לא היה חסר לי כלום. קשה להסביר את זה במילים אבל אמא נתנה לי את התחושה כאילו יש לי הכל. כאילו מעולם לא היה חסר לי אבא. אין הנחתום מעיד, אבל נראה לי שגדלתי בריא. חזק. יציב.

כשהגעתי לגיל בר מצווה, אמא, באצילות שאין לי מושג מאיפה, רשמה אותך בהזמנה והכינה אותי לקראת שיחה שאעשה איתך. היא זאת שגרמה לנו לקשר מחדש. היא יצרה קשר עם אח שלה שמכיר את דוד שלך שיגיד לך להתקשר ביום שלישי בשעה ארבע לטלפון של הבית.

הנה, מזה עשור שוחחנו. סיפרת מה אתה עושה בחיים, סיפרתי לך איך אני מתכונן לבר המצווה ושאלת אותי מה לקנות לי. או, מחמם את הלב. אבא שואל מה לקנות לי. בלעתי את הלשון ולא ידעתי מה לענות, אבל ייאמר לזכותך. באת. רקדת והבאת מתנה שווה. כמה שווה? עד היום אני שומר עליה בארון כבבת עיני. גם אשתי יודעת – המתנה הזאת זה ה'קמע' שלי.

אז החלה תקופה יפה. הזמנת אותי אליך מספר פעמים לשוויץ. פעם אחת נסענו לאלפים הסמוכים, פעם אחת עשינו את הלונה פארק האדיר של ג'נבה. פעם אחת הרגשתי אצלך לא טוב וטיפלת בי במסירות ופעם נוספת, האחרונה, יצאנו לפארקים, מוזאון ועוד.

ואז משהו קרה. באמת שאינני יודע מהו. הרגשתי שאתה לא רוצה בי. אולי עשיתי משהו (אם כן – הייתי שמח שתספר לי מה). אולי אשתך החדשה והילדים שאבו אותך. זה התחיל מעט לפני הפעם האחרונה שהגעתי. בכל יומיים הייתי מרים אליך צלצול טלפון כדי לשוחח איתך. מעולם לא הרמת צלצול (למעט השיחה הראשונה שלנו). הרגשתי שאני זה שצריך להחזיק את הקשר ואילו אתה לא מחויב לו.

אחר כך, הזמנת אותי, אבל הרגשתי שזה היה כדי לצאת ידי חובה. בגלל שכבר הזמנת אותי בחגי תשרי של שנה שעברה אז הזמנת גם הפעם. החלטתי לעשות ניסוי. כשאני חוזר לארץ אני מתקשר להודיע לך שחזרתי (בכל זאת שלא תדאג לי) ומאז לא אתקשר שוב – אחכה לראות אם אתה רוצה בקשר הזה.

אני אוהב אותך. מאוד. אבל אני רוצה לראות שגם אתה אותי.

והניסוי ממשיך עד היום. חלף שבוע, חלפו שבועיים. חשבתי שתתחיל לדאוג, תתקשר לשאול 'בני, מה שלומך', או אפילו חיכיתי בלב לאיזה כעס שלך: 'בני, למה אתה לא מתקשר. אני דואג לך. זה לא בסדר'. אבל לא התקשרת. גם לא אחרי שנה.

אחרי כשנה וחצי, עת הגיע ראש השנה היו מי שלחצו עלי להתקשר אליך. 'ילד צריך אבא', ועוד משפטים מהסוג הזה שאין לי כח לחזור עליהם. אמרתי 'ניתן צאנ'ס'. התקשרתי. שיחה קצרה. קרה. 'שנה טובה' איחלנו אחד לשני וניתקנו. לא ניצלת את ההזדמנות.

נפגעתי? בטח. למדתי לקח? אממ... לא. לקראת החתונה לחצו עלי לערב אותך. שתרגיש חלק. הרגשתי בלב שזה לא נכון לי. אבל בני משפחה כנראה יודעים טוב ממני. לקחתי נשימה עמוקה. או-או עמוקה, נסעתי לגינה מרוחקת והתקשרתי אליך. סיפרתי לך שאני עומד להתחתן בקרוב.

את התגובה שלך, כבר כתבתי בתחילת המכתב. לא אהבת את הצעד הזה בכלל, בלשון מעטה. וכאמור, לא באת לחתונה ולא איחלת מזל טוב להולדת הבכור. הנכד שלך.

ואני, אני התקדמתי הלאה. אינני להוט לשוחח איתך, אינני ממהר לחזק את הקשר. אני טוב לי בשלי. יש לי עבודה טובה ומשפחה טובה. מזה כמה שנים שאני עושה חיל בהייטק. אני דואג להרעיף על הבן שלי את כל האהבה שאני לא זכיתי לה.

וכן. אני משתמש בטיפ שלך יום יום. נכון אומנם שלא התכוונת לתת אותו כטיפ, אבל אני לקחתי אותו ברצינות ממש. כל בוקר שאני קם – אני מכין שתי כוסות קפה. אחד לאשתי ואחד לי. אני זוכר שאני לא לבד כאן. שיש לי מישהי לדאוג לה. אני מבין שלך זה היה נשמע קשה ומאיים וניסית להרחיק אותי מזה, אך עבורי זה טוב ונכון. לפחות מכאן אני כותב לך תודה על זה.

אם לאחרונה כותבים על 'ניכור הורי' או על ילדים שאינם מדברים עם ההורים שלהם, חשוב לי לציין בפניך שיש ילדים שמחכים שההורים שלהם ידברו איתם...

תודה לש.י. על השיתוף האמיץ.

• לפניות לכתב: ari@kikar.co.il