אבא, אל תרביץ לי: סיפורו של ילד חרדי

לבד לבד בעולם

יוחאי מספר על שנים של בדידות, של פחד ושל חוסר הבנה. "לא ידעתי איך להתנהג עם חברים, כל פעם שמישהו בכיתה היה אומר לי מילה רעה הייתי מגיב בפאניקה מוחלטת, נסוג מהמקום ומאבד את העשתונות. הייתי רגיל לעולם שבו מילה רעה מלווה בדרך כלל במכות".

בבית היה גיהנום, ובחוץ כולם התנהגו כאילו הוא ילד רגיל לחלוטין. "למדתי בחיידר רגיל לגמרי" מספר יוחאי, "עם ילדים מרקעים נורמליים, שלא העלו על דעתם מה אני עובר בבית. אבל כשאני מסתכל לאחור, אני חושב שהמורים שלי היו חייבים לדעת שהייתי ילד מוכה. הייתי בודד, אומלל ואובד, התנהגתי בהססנות ובביישנות מוגזמת ונרתעתי לאחור בכל פעם שמישהו התקרב אלי".

אבל כשיוחאי הגיע לכיתה ג' נמצאה לו קרן אור קטנה באפלה. "היה לי מורה ללימודי חול" הוא אומר "שכנראה שם לב למשהו חריג אצלי, והוא לקח על עצמו לעודד אותי. בהפסקות הוא היה יושב לידי, הוא היה משוחח איתי ומסביר לי שרואים עלי שאני ילד מיוחד ושאני עוד אגיע לגדולות, הוא לימד אותנו חשבון והיו לו ספרונים קטנים כאלו עם תרגילים, והוא נתן לי כמה ספרונים במתנה. עד היום אני שומר אותם, בכל ספרון יש הקדשה עם כמה מילים חביבות".

מטירוף לשפיות

כשיוחאי סיים עם הלימודים בחיידר מצבו התדרדר. "שום דבר בעולם לא היה אז הגיוני בעייני" הוא מספר, "פה אני נמצא, בעולם שמחנכים בו להיות סובלניים ובעלי מידות טובות, ומאידך אני מושפל על בסיס יומיומי מהאנשים שאמורים להיות הקרובים אלי ביותר, ולהגן עלי". בגיל 15 הוא פרק עול תורה ומצוות והחל לחלל שבת, משפחתו כתגובה החליטו לנתק איתו קשר וסרבו להכניסו לביתם.

אבל גם אז מתוך החושך המוחלט שאפף את חייו, נמצאו אנשים טובים שעזרו לו לראות שהעולם לא כל כך גרוע כמו שנראה לו. "אני מודה לה' על האנשים הטובים שהוא שלח אלי בדרך", אומר יוחאי, "כשההורים שלי סילקו אותי מהבית, לא היה לי מושג לאן ללכת, אבל אז הייתה משפחה אחת שפשוט אימצה אותי, בלי סיבה מיוחדת, רק בגלל שהם החליטו להיות נחמדים וטובים אלי". יוחאי שהה בבית המשפחה הזאת במשך כשנה ואחר כך המשיך במסגרות פנימייתיות שונות.

לאחר מספר שנים בפנימייה, כשהוא מטופל במקביל אצל פסיכולוג, החל יוחאי אט אט לחזור בתשובה. "אני אוהב את היהדות", הוא אומר, "אני מרגיש נורא מחובר לתפילה, למנהגים, להלכות, זה חלק עצום מהחיים שלי, ולעולם לא ארצה לוותר על זה. אפילו כשחיללתי שבת, ולא הקפדתי כל כך על כשרות, היו לי קווים אדומים שלא הייתי מסוגל לחצות – אף פעם לא אכלתי בשר לא כשר, ואף פעם לא ערבבתי חלב ובשר".

בהמשך הפך יוחאי לשומר מצוות באופן מוחלט, הוא נהיה מדריך באותה פנימייה בה הוא למד, ותמך בבחורים שעברו חוויות דומות לשלו. כעת הוא עובד בעבודה מכובדת, וקובע עיתים לתורה.

תנו לילדים המוכים צ'אנס

"מה שבעייני הכי משמעותי בסיפור שלי" אומר יוחאי, "הוא האנשים הטובים שפגשתי בדרך. כי ראיתי חברים טובים שבאו מרקע דומה לשלי, ולא הצליחו להתאושש מזה, ואני חושב שההבדל הגדול בייני לבינם הוא שה' שלח לי אנשים טובים שהראו לי שיש חיים מעבר למשפחה שלי, שיש חיים מעבר לאלימות ולקושי. ושאני יכול לסמוך על עצמי ולהתמודד באומץ. לאורך כל הדרך היו אנשים שדאגו לי ולקחו אותי ברצינות, אנשים לא אנוכיים שפתחו את הלב והאירו לי את החושך".

יוחאי אינו בודד במערכה שלו. ילדים רבים, גם במגזר החרדי, גדלים בסביבה אלימה וקשה. ילדים קטנים שלא יודעים דבר על העולם, שומעים שוב ושוב כמה הם עלובים ולא מוצלחים, כמה הם גרועים ואיומים, ילדים קטנים שלא יודעים דבר על העולם גדלים בבתים שבהם הם צריכים להתלבט אם לברוח בפחד ולחטוף מאוחר יותר, או לחטוף עכשיו. ילדים קטנים, מרגישים מפוחדים, מאויימים, מנוצלים או מוזנחים.

והשאלה מה אנחנו יכולים לעשות בנידון.

"העניין הוא פשוט מאד", אומר יוחאי, "אין לכם מושג עד כמה מילים טובות ואהדה יכולות לשנות את גורלו של ילד מוכה. ילד מוכה צריך להבין שמחוץ למציאות האיומה שהוא חווה יש עולם טוב יותר, ישנם אנשים טובים, והדרך היחידה שבה הוא יכול להבין זאת הוא אם אנשים יתייחסו אליו בהגנתיות ובאהדה. אם אתם נתקלים בילד מוכה, תלמיד, שכן, קרוב משפחה, קודם כל דווחו למישהו – לרווחה, למשטרה, משהו. אבל מעבר לחובת הדיווח, אתם יכולים לשנות את מצבו של הילד לחיים בעזרת מילים טובות ואהדה. חייכו אל הילד, החמיאו לו, הסבירו לו כמה הוא מיוחד, כמה אתם סומכים עליו ואוהבים אותו, וכמה אתם מאמינים שחייו יהיו טובים. יכול להיות שאתם תהיו האנשים שיתנו לאותו הילד את האומץ להתמודד עם החיים ולהתגבר על הקשיים".

סימני זיהוי לילדים מוכים:

• הילד מפגין שינוי פתאומי באופן שבו הוא מתנהג או ביכולות הלימודיות שלו

• לילד יש בעיות לימודיות – שאי אפשר לשייך אותם לבעיה פיזית או פיזיולוגית כלשהי.

• הילד עומד על המשמר תמיד, ונראה כאילו הוא כל הזמן חושש שמשהו רע יקרה לו.

• אין השגחה של ההורים על הילד.

• הילד מגיע לבית הספר מוקדם, עוזב מאוחר, ולא רוצה לחזור הבייתה.

• הילד פאסיבי, נסוג וחששן במידה מוגזמת.

• הילד מתנהג באלימות.