"מיד אחרי שאני שומעת או קוראת על אסון שאירע לילדים, אני הולכת לחדר הילדים שלי, בודקת מה איתם, מלטפת ומחבקת עם דמעות בעיניים". מזדהות עם המשפט הזה? כי את המשפט הזה יצא לי לשמוע לא מאמא אחת וגם לא משתיים. ובצדק... גם אני נוהגת בדיוק כך. אמהות יהודיות אנחנו ולבנו רך ודואג.
נכנסים לרכב, הילדים במושב הבטיחות שלהם, חגורים היטב. המבט קדימה והעיניים לא זזות מהכביש. "זהירות"... אני מוצאת את עצמי ספק מעירה ספק צועקת ונמלאת חרדה מפני אסון.
אינסטינקטיבית אני מסתובבת לאחור ובודקת ששני הילדים שלי בסדר. מחייכת אליהם חיוך רגוע ומעניקה להם את השלווה הגדולה ביותר שיש ביכולתי לתת להם.
והבוקר, כשהתעוררתי וגיליתי את הזוועה שהתרחשה בכביש אחד בצפונה של הארץ, לא יכולתי שלא לחשוב על רגעיהם האחרונים של יושבי הרכב. משפחה אחת חמה ומלוכדת שנסעה לה יחדיו ברכב המשפחתי. נסיעה כזאת שעל פי רוב מהווה חוויה ורוח טיול מהנה מציפה את הרכב, הפכה לנסיעת אימה שהותירה אחריה דממת מוות כשפעיית ילדה אחת קטנה, עולה בקול ענות חלושה, זכר לתופת.
לא יכולתי שלא לחשוב על אותה אם, אשר כל ילדיה יושבים במושביו האחוריים של הרכב והיא יודעת כי כולם בסדר. עד אותו רגע, בו הבינה כי אסון נורא מתרחש במערכת הבלמים של הרכב, ממש תוך כדי נסיעה וכי לבעלה אין אפשרות לשלוט על הרכב ולעצור אותו. באיזה קור רוח היא ידעה להתקשר למשטרה ולבקש לעזרה, באיזו תקווה היא שלחה זעקתה למרומים וביקשה, "ריבונו של עולם, תציל אותנו..." אני מדמיינת את הרגע הזה, בו בוודאי שלחה עיניים אחוזות פלצות אל עבר מושביו האחוריים של הרכב והביטה בששת ילדיה שישבו שם, אולי מבועתים גם הם, טרם מבינים את גודל האסון אליו הם מידרדרים, רק מייחלים לעצירתו של כלי הרכב.
המחשבות של אותה אם, על מה שיקרה לה, לבעלה ולילדים, מצמררים את גופי ומציפים את עיניי בדמעות רבות כנהר. אולי היא רצתה להגיד להם משהו? אולי רצתה להיות איתם שם על הספסל ולחבק אותם שלא יפחדו?
אלו רגעים בהם אני מבינה, כי אין דבר המובן מאליו. הילדה היחידה שלא היתה חגורה, עפה מהרכב וחייה ניצלו. אני מבינה כי גם אם הרכב עבר טסט (ולא כאן המקום להתחיל לריב האם הטסט עבר כחוק, יחד עם זאת יש להסיק מסקנות אישיות ולא לזלזל חלילה!) וגם אם הילדים חגורים, שום דבר לא יכול להבטיח לי את החיים.
אני מבינה כי כל ניסיון לגונן וכל מבט אמהי אוהב ודואג, לא יכולים להבטיח לי הגנה מושלמת על חיי ועל חייהם. וברגעים אלו אני שוב ניגשת לילדיי המשתובבים בחדר, מביטה בהם, ואיני יכולה להפסיק לבכות.
נוכח הלהבות העולות לשמים, ספוגות בדמם של שמונה בני משפחה אחת, מכה ההכרה עד כמה אנו קטנים וחסרי אונים. ואתה, ריבונו של עולם, אני פונה אליו במילים הפשוטות שבפי. רחם עלינו, כי אנו בניך ואין לנו אב רחום וחנון מבלעדיך. וכל דבר שנעשה בעולם, לא יצליח ולא יגן עלינו אם לא ידך הרחבה והבטוחה.
אל תיקח לנו עוד אנשים, אל תמחוק לנו משפחות שלמות בצורות כה איומות, אל תתן לנו לחזות בכל הטרגדיות האלו, כי אין כוחותינו עומדים לנו עוד. שלח את רחמיך אלינו בניך הקטנים ותן לנו את הזכות לראות את כל הטוב שבכל המתרחש סביבנו.