אחת התופעות המוכרות והמתסכלות בציבור הדתי והחרדי הינה התופעה בה צעירים רבים מחליטים להתמרד כנגד מורשת הוריהם יראי השם ולהיחשף "לעולם הגדול" בו מאבדים הם את תמימותם לדאבונם של ההורים שבורי הלב.
דניאל (שם בדוי) היה ילד מבריק וחכם שאין כדוגמתו, הוא גדל בבית חרדי, בן בכור להורים יראי שמיים ואוהבי השם. בגיל שלוש עשרה חגג את בר המצווה וכבר ידע חלק נכבד ומשמעותי מהגמרא בעל פה. עילוי של ממש. חידושי התורה שחידש פעם אחר פעם, כאשר נראה היה שללא כל מאמץ, לא העידו דבר וחצי דבר על האסון שיתרחש בעתיד הלא רחוק. דניאל היה בחור בעל אישיות עצמאית ונחושה אשר לא קיבל דברים כפשוטם כי אם אהב לחקור ולבחון את כל המתרחש סביבו לטוב ולמוטב. אופן פעולתו קומם לא אחת את הוריו ואת מלמדיו והוא, שמסגרת הישיבה החרדית הנוקשה ושעות לימוד התורה הארוכות "לא התאימו לו", כפי הגדרתו, הביאו אותו למצב בו החל לעבור ממסגרת למסגרת כאשר הוריו המתוסכלים מחפשים בעבורו את המסגרת המתאימה ביותר אך לשווא.
כאשר הגיע דניאל לגיל שש עשרה התחבר הוא למספר בחורים שאינם שומרי תורה ומצוות, הוריד הכיפה והציצית והודיע להוריו שזה "אני" החדש, וזה מה יש! באחת השיחות בה שוחחתי עם אימו, סיפרה לי האם במעין ייאוש, ויתור או אינני יודעת כיצד בדיוק להגדיר זאת, כי כבר אזל להם הכח להילחם בו ולמענו וכל כך נמאס להם עד כי הם כבר ברכו עליו "ברוך שפטרנו מעונשו של זה" בשם ובמלכות.
הזדעזעתי מעצם המחשבה ושאלתי אותה למה כוונתה. האם, שאף אדם בעולם אינו יכול לשפוט אותה ואת בעלה שהינו רב מכובד, אמרה ששמעתי נכון ושהם התייאשו ממנו, מה גם שהוא מקלקל את חמשת אחיו הצעירים שרואים בו דמות לחיקוי מעצם היותו הבכור ומתחילים אף ללמוד ממנו כל מיני התנהגויות שאינן מקובלות בשום צורה ואופן לבית שמבוסס על עדני התורה והקדושה. "הוא ישן כל היום, נעול בחדרו ובלילה יוצא לשוטט עם חברים שרק השם יצילנו מחברתם".
אני מתבוננת באישה היקרה ודבריה נאמרים במעין קור רוח מהול בצער עמוק המבטא את המאבק הארוך והמייגע אותו חווה היא ובני משפחתה. אני מנסה לשים עצמי במקומה ואומרת כי זוהי בהחלט אחת מההתמודדויות הקשות שמשפחה חרדית יכולה לעמוד בה, אך היא גם מהנפוצות ביותר בדורנו. כעבור כחודש וחצי מאותה השיחה בעלי מקבל טלפון ואני מקבלת מסרון המספר כי דניאל נפל מגג בניין עליו שהו הוא וחבריו והוא מוגדר פצוע אנוש ונשקפת סכנה ממשית לחייו, הפגיעה – פגיעת ראש.
ההלם הראשוני המתמשך מתחלף אצלי בניסיון להבין מה הוא בכלל הגורם לאותו מרד נעורים של טובי הבנים והבנות מהציבור שומרי התורה והמצוות ואיפה אולי מקומם האמיתי של ההורים בכל הנושא הכאוב.
להבין, למרות הקושי
ואכן כל מקרה לגופו ואינני באה לא כשופטת ולא כמטיפת מוסר למאן דהוא, אלא מתוך מגמה נקייה וניטראלית לנסות ולהבין את שורש הבעיה וקצרה היריעה מלהכיל את עומקו ואשורו של נושא מורכב זה. על כן רציתי להאיר ולהעיר ולו במעט את נושא חשוך זה:
הורים יקרים, לכל ילד באשר הוא ישנו צורך פנימי שאינו נתון לוויכוח לשמח את הוריו ולא לאכזבם, מהוריו הוא שואב קיומו ואת שורשו אבל... לכל ילד יש גם את הצורך לבחון את העולם דרך עיניו הסקרניות והעצמאיות ללא שום רצון לפגוע בהוריו, כי אם מתוך רצון להפוך מילד תלותי הנתון תחת חסותם המלאה לבחור בוגר היודע לעמוד על דעתו לאחר שחקר העולם על בשרו. קשה ככל האפשר, כל ניסיון להתנגח עם השאיפה הבסיסית הזאת לעצמאות ולניתוק הדרגתי מההורים יוביל למרד נעורים ולהתנכרות למורשת האבות וככל שמלחמת ההורים בילדם המגלה סדקים בחומות הקדושה תגדל, כך יברח הילד יותר ויותר אל אותם המחוזות שהוריו כה מנסים למונעו מלהגיע אליהם.
על אף הקושי העצום והצער העמוק שהורים חשים עקב התנסותו וזליגתו של ילדם אל אותם מחוזות שלא תואמים את רוח היהדות, עליהם לדעת שאם ישאירו לו תמיד פינה חמה בביתם ובליבם, מבלי "לרדת" עליו (כי זה פשוט לא מועיל לכלום!! ורק פוגע בכל המעורבים) כי אם רק לדבר בנועם ובנחת אל ליבו כי "דברי חכמים בנחת נשמעים" ולהראות הצער אף ללא מילים כלל, תמיד ישוב הילד חזרה לשורשיו ולבית הוריו ומורשתם. היצר המרדני הינו החזק ביותר בגיל ההתבגרות וככל שהורים יגררו אל מלחמת ההורמונים של ילדם, כך יתרחק הוא מהם מתוך תחושה ש"הם אינם מבינים אותי כלל!" ויתחבר לבני גילו שחווים את אותו הדבר מתוך ידיעה שרק הם "מסוגלים" להבין אותו.
בטוחני שדבריי הבאים עשויים לקומם מי מאותם המתמודדים עם הקושי הנ"ל אך בכל זאת אומר: תנו לילדיכם ליפול מבלי להלחם בו ובנפילתו והיו שם בכדי לחבק אותו כשישוב פצוע וזב דם גשמית ורוחנית מהג'ונגל אליו בחר לצאת (ובל נשכח את הבחירה החופשית שנתן הקב"ה לכל אדם באשר הוא) ונשקיע את מירב מאמצינו בלעזור לו לקום ולשוב למוטב לכשיבחר בכך. ילד שיודע שיש לו פינה חמה בה יהיה תמיד מקובל, תמיד יבחר לבסוף לשוב אליה.
אהבה, ועוד אהבה
ולמתכון הבלתי מעורער: אהבה, אהבה ועוד אהבה! ילדים שבוחרים לסטות מהדרך בה מוליכים אותם הוריהם עמוק בליבם מנסים אף לבחון את אהבת הוריהם אליהם, האם היא אהבה ללא תנאי או שאחרת יפרשו שהוריהם כלל לא אוהבים אותם וכמו שאמרו נערים ונערות רבים "בכלל לא איכפת להם ממני" או "אני יודע/ת שהם בכלל לא אוהבים אותי" (אם נתבסס על תחושותיהם). חבקו את ילדיכם חיבוק אוהב ותאמרו לו שעל אף שאינכם מסכימים אם דרכו, אהבתכם אליו אינה ניתן לערעור. ככל שתרבו לעשות זאת, יתעורר מצפונו של ילדיכם לחזור "הביתה" במהרה ולהשאיר מאחור את כל ההתנסויות שיהפכו אותו ל"חכם כבעל ניסיון" ויחד עם זאת ל"גיבור הכובש את יצרו".
ספרו לילד יום יום וכל היום כמה אמון יש לכם בו ובאמת הפנימית שלו עד כי בטוחים אתם שישוב הביתה במהרה (עליכם לעשות על עצמכם עבודה בכדי להאמין בזה בעצמכם אחרת הדברים יצאו מן השפה אל החוץ והילד יקלוט שאתם לא אמיתיים איתו) ואף ספרו לו את תחושותיכם הכנים והעמוקים ביותר וכמובן הכל בשקט וללא מוסר. וכמובן תשאירו קצת עבודה לשותף השלישי והעיקרי שבבריאת ילדיכם – הוא הקב"ה שדואג לו לא פחות מכם! תתפללו חזק, הזילו דמעות והסירו האחריות על התנהגויותיו של ילדיכם מעל גבכם כי הוא בן אדם בפני עצמו ולכם אין שליטה עליו ועל מעשיו.
ולסיום – אל תרחיקו אותו מעליכם, אל תגרשו אותו ואל תנדו אותו משום שאז לעולם לא יחזור אל חיק יהדותו ובני ביתו כי פשוט ירגיש שנסגרה בפניו הדלת ואין לו לאן לשוב...
דניאל, אותו הכרתי מקרוב, ילד גאון, יפה ומקסים, נשאר נער בן שש עשרה לנצח שכן לאחר שנה וחצי של ייסורי תופת, ניתוחי ראש אינסופיים, ובהיותו מוגדר כצמח תוך תנודה בין חיים למוות, החזיר לפני כחודשיים נשמתו אל בוראה. במהלך השבעה סיפר אביו שחודש לפני נפילתו הוא קרא לאביו לאסוף אותו ממקום פלוני ואמר לו שבעוד חודש ייאלץ להיפרד מהעולם כי הקב"ה רוצה אותו לצידו ושהוא צריך כעת לשוב בתשובה כי עומד הוא לסיים תיקונו בעולם. מי יודע אם לא היה צריך לאסוף ניצוצות מנשמתו דווקא מתוך שיא הטומאה בכדי להגיע לתיקון נשמתו... ת.נ.צ.ב.ה.
לשאלות בנושא זה ובכל הנוגע להורות, זוגיות, קשיים נפשיים ועוד, ניתן להיכנס לאתר הבית של חגית אמאייב "בשניים ויותר" www.b-two.co.il ניתן להשאיר שאלות בפורום המקצועי.