"הבת שלי הפסיקה לנשום והרופאים לא ידעו למה"

שבת במרכז הרפואי

"בזמן הזה אני מחכה מחוץ לטיפול הנמרץ. הבדיקות שלה שלקחו שלוש שעות שבהן אני שומעת את בתי מבעד לשתי דלתות חסומות בוכה וצורחת מכאבים כשאין ביכולתי לעשות איתה דבר. בכיתי איתה יחד והתפללתי מלב שבור שהסיוט הזה יגמר במהרה".

"ערב שבת הגיע", היא ממשיכה, "הדלקתי נרות וקבלנו את השבת, התפללתי וקרעתי רחמי שמיים. אחרי שבעלי חזר מבית הכנסת של בית הרפואה עשינו לידה סעודת שבת כשאנו שרים לה שירי שבת ומנסים להיות הכי בשמחה שאנחנו יכולים.

"נשברתי ופרצתי בבכי"

"באזור השעה אחד בלילה מצבה של התינוקת שלי החל להחמיר במהירות. המדדים לא הפסיקו להתריע והתנועות, שבסופו של דבר התגלו כפרכוסים, החמירו וגרמו לביתי להיות במצב שהיא מוגדרת "בסכנת חיים". היא קיבלה שני סוגים של תרופות במינונים הכי גבוהים שאפשר בשביל לעצור את הפרכוסים אך ללא הועיל.

"כל רגע הרופאים מחליטים על הרחבת הבדיקות. כל בדיקה שנעשתה חוזרת תקינה והרופאים לא מצליחים לעלות מה יש לתינוקת שלי.

"בשבת בבוקר הוחלט לערוך לבתי בדיקת סיטי. בבדיקה הם גילו ממצאים מדאיגים. הוחלט לערוך לה גם בדיקת mri (-בדיקת ראש המראה תמונה יותר רחבה) וגם בבדיקה הזו ראו שיש לה בראש כמן לחץ מסוים בתוך הגולגולת ושיש כמה שטחיים אפורים. המראה הזה מאוד הדאיג את הרופאים.

"לפתע אנחנו רואים שמכניסים לטיפול נמרץ כל מיני מכשירי הנשמה וכדומה. אני שואלת בבהלה את האחות "למה זה", היא עונה שייתכן שיצרכו להרדים את בתי ולהנשים אותה. לאחר בדיקת ה-mri הרופא קרא לנו לחדרו על מנת לעדכן אותנו במצבה. אציין שעד אז לא ידענו מה קורה לה ומה מצבה המדויק.

"הרופא - שהיה רופא בכיר – אומר לנו את המילים הבאות: 'בכל שנותיי כרופא, בחיים לא נתקלתי בכזה מקרה. אנחנו עדיין לא יודעים מה הסיבה וממה זה נגרם אבל אנחנו רואים שיש איזה שהיא פגיעה רצינית בראש ושכנראה מדובר בחמצן שלא הגיע למוח הרבה מאוד זמן'. הוא חתם במילים האלה שהוא לא יודע עד כמה התינוקת שלנו תשרוד ואם היא תשרוד אז אנחנו כנראה נשאר הרבה זמן בבית הרפואה.

"כיוון שלא הצלחתי לרדת לסוף דעתו שאלתי אותו בצורה ישירה האם היא בסכנת חיים והרופא ענה לי: "חד משמעית כן". בזמן הזה הוא שאל אם אנחנו רוצים שהוא יקרא למשפחה שיגיעו כדי שתהיה לנו "תמיכה". זאת אומרת לבוא להיפרד ממנה, חלילה.

"כאן נשברתי ופרצתי בברכי מר. בקשתי מהרופאים שיעשו הכל בשביל להציל אותה, קמתי ויצאתי בריצה לכיוון חדרה של ביתי".

"ההיריון היה מסירות נפש"

"אלו הם רגעים קשים מאוד", קולה של גב' בבייב נסדק. "כל ההיריון שלי איתה באופן כללי לא היה הריון פשוט... עבורי זה היה ממש מסירות נפש כל הליך ההיריון והלידה שלה. המחשבה שעברתי את כל מה שעברתי ואפילו לא הספקתי ליהנות ממנה ושאני הולכת לאבד אותה אחרי חודש בדיוק מהלידה – הייתה מחשבה קשה. מבחינתי עדיף היה לי למות איתה, חלילה.

"הרגשתי שהיא חייבת לשרוד בשבילי. להחזיר לי על הטובה שעשיתי עבורה במהלך כל ההיריון. המשפט שליווה אותי כל הזמן היה: 'איפה שנגמר ההיגיון, שם מתחילה האמונה'. ידעתי שהקב"ה מנסה אותנו והאמנתי בכל ליבי שהוא יוציא אותה מזה. כמובן שגם המשפחות מאוד עודדו אותנו ותמכו וחיזקו. זה ממש לא מובן מאליו.

"ידעתי שככה בוכייה אני לא יכולה להיכנס לחדרה. התאפסתי על עצמי, ניגשתי והתחננתי אליה: "תעשי הכל בשביל להישאר כאן. שלושה דברים ביקשתי ממנה: ראשית - להאמין שהקב"ה הביא אותה למצב הזה והוא יכול גם להוציא אותה מהמצב הזה. שתזכור שהרופאים לא מחליטים, הם רק שליחים של בורא עולם ורק הוא זה שקובע. ב. ביקשתי ממנה להילחם. לא לוותר לעצמה ולא לוותר עלינו. ג. שתשתף פעולה עם הטיפול. 'את השאר', אמרתי לה, 'אנחנו נעשה'.

"ויצאתי".

"עם ישראל נרתם עבור התינוקת שלנו"

האם ממשיכה ומספרת כי "עם צאת השבת פרסמנו בכל מקום אפשרי שיתפללו, יברכו ויקבלו קבלות טובות עבורה ובנוסף התבקשנו על ידי הרב דניאל זר שליט"א להוסיף לה שם.

"ראינו במוחש איך כל עם ישראל נרתם עבור התינוקת שלנו. מאותו הרגע התחלנו לראות ישועות.

"בבדיקות הבאות הם כבר חזרו תקינות והמדדים שלה התייצבו. היא כבר לא נזקקה בכלל למכשירים מיוחדים, מלבד חמצן וזונדה - כדי שהיא תוכל לאכול. בהמשך היא פקחה עיניים למספר שניות. ניסי ניסים של ממש.

"ביום שני בשבוע ניגש אלינו הרופא שמח ואומר: 'כנראה קרעתם את השמיים מתפילות'. לא הבנתי מדוע הוא אמר את זה, כי הרי הוא לא נראה כלל אדם שמאמין בהקב"ה. בהמשך, אגב, בעלי סיפר לי שכאשר יצאתי מהחדר של הרופא לאחר הבשורה הקשה הצביע הרופא על הכיפה של בעלי ואמר לו: 'אתה תעשה את שלך ואני יעשה את שלי'.

"הרופא אמר לנו שהם גילו מה יש לילדה וזה זיהום בקרום המוח. לרוב זה משהו שמודעים אליו שקורה לילודים על גיל חודש בערך, אבל אצל הבת שלנו היה קשה להם לעלות על זה כי לא היו שום סימנים המעידים על כך. הוא ציין שזה טיפול שחולף. ואכן כך היה. במשך יומיים היא קבלה טיפול עבור זה, הפרכוסים נעלמו כלא היו ובתי החלה להגיב, לאכול מבקבוק ולנשום ללא עזרה של חמצן. "הפגיעה בראש" המלחיצה לא הייתה באמת פגיעה.

"שבוע בדיוק לאחר מכן השתחררנו מהטיפול נמרץ ישר לביתנו החם.

"אנו רואים מדי יום המון ניסים ומודים לה' על הלא מובן מאלוו. הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו". חותמת גב' בבייב את סיפורה המרגש והמצמרר כאחד.

גם לכם יש סיפור מיוחד ומרגש שאתם חייבים לשתף אותנו? פנו אלינו

(לפניות לכתב: ari@kikar.co.il)