השנה היא 2022 וכפי שכבר למדנו על בשרנו והפנמנו היטב, הקורונה ממשיכה לתקוף ולתקוף ולתקוף ולפגוע בנו, ההורים. (כיתות שנסגרות, ילדים חולים ובכלל, חוסר בהירות כללי לגבי מה מותר ומה אסור ומה יהיה) אבל עכשיו, תודות לאומיקרון ידידנו - והדמיון המפחיד למרץ 2020 - באמת נמאס לנו ואנו מרגישים שזהו, כלו כל הקיצין ובעוד אנחנו מצליחים לנהל את החרדות שלנו, עם הילדים שלנו זה יותר מורכב.
כן, גם הם היו כאן בתחילת המגפה. וכן, הם חמושים בחלק מאותם כלים שאנחנו מצוידים בהם - מסכות, גישה לחיסון אם הם בני 5 לפחות, חיטוי ידיים. (זוכרים שהיינו בטוחים שהחומר הזה יאזול מן המדפים ולא יחזור אליהם עוד?) אבל האומיקרון מטריד אפילו יותר מהווריאנטים הקודמים, שהוא יצר רכבת הרים של שינויים שגרתיים ואי אפשר שלא לשים לב אליהם. בידודים? חוקים מבלבלים? כן, זה לא מקל על הילדים שלנו.
ובשורה התחתונה: הם חשים חרדה ופחד, בדיוק כמונו.
אז מה ניתן להגיד, כדי לעזור להם לעבור את זה? ד"ר מירלה לופטוס, פסיכיאטרית, מסבירה שהמשפטים המרגיעים ביותר שאתם יכולים להציע הם: "גם אני מודאג/ת, אבל נעבור את זה ביחד".
במילים אחרות, אתם רוצים להדגיש בפני הצאצאים שלכם שהם לא לבד ושאתם נמצאים שם בשבילם, תוך כדי שאתם נותנים תוקף לרגשות שלהם ומכירים בחומרת הנגיף.
אחרי הכל, אתם עלולים להתפתות להקטין ולגמד את הסיטואציה ("הכל בסדר!") או לתת לכל אחת מהדאגות שלכם להכניע אתכם. אך לדברי המומחים, הדבר היעיל ביותר שאתם יכולים לעשות הוא לספק ליורשי העצר שלכם תגובות אמינות שמתאימות לרגשות שלכם. לדוגמה, אתם עשויים לומר: "העובדה שאי אפשר לראות את סבא וסבתא גורמת לי גם צער; בוא נעשה רשימה של כל המשחקים שאנחנו הולכים לשחק עם סבתא כשנראה אותה בפעם הבאה".
אבל אל תסבירו יותר מדי. לופטוס טוענת שלפעמים התזכורת שאתם שם כדי להחזיק להם את היד, היא כל מה שהילדים שלכם באמת צריכים. לא יותר מזה. (כמובן, אם החרדה של הבן שלכם היא באמת רצינית ומשמעותית, אולי כדאי לשוחח עם מורה או מטפל על דרכים נוספות לעזור לו.)