"בני-ברק התחרדה מאוד. זו בעיה"

- ליצמן הוציא אותך מהכלים.

"אין לי שום דבר נגד הבנאדם. מהיכרותי איתו, הוא איש מאוד חכם, מאוד מבין. נושא רפואת השיניים חייב להינתן דרך הקופות, כי יש משפחות שלא יכולות לשלם, וזה גם יביא לתחרות טובה. לי, באופן אישי, בגלל שהייתי בוועדת הסל, היה קשה לראות את התקציב הזה נלקח משם".

"60%-70% מהחיים שלי בסדר"

זיסר, 51, נשואה כאמור למוטי זיסר, בעל השליטה בחברת אלביט הדמיה, ששוויה נאמד בכ-600 מיליון דולר. אבל במקום לנצל את חיי הנוחות שהכסף מאפשר לה, כבר 11 שנה היא מקדישה את זמנה למרכז למח העצם שהקימה, שבו רשומים כיום קרוב לחצי מיליון תורמים. "לא בחרתי את המקום הזה, הוא בחר אותי", היא אומרת. "גם בעקבות התקופה שבה מוטי היה חולה, וגם בגלל שהרקע שלי הוא רקע רפואי, ועבדתי שנים בתור אחות במחלקה הפנימית ובאונקולוגיה של ילדים.

"מוטי היה חולה ארבע שנים, הייתה הפוגה והמחלה חזרה. זאת הייתה תקופה איומה, אבל אני חושבת, למרות שזה נורא להגיד את זה, שבסופו של דבר היא עשתה הרבה מאוד טוב. זה הכניס לנו הרבה פרופרציות לחיים.

"אני תמיד אומרת לעצמי: 'את קמה בבוקר, עומדת על רגליים, הילדים בסדר, הבעל בסדר, 60%-70% מהחיים בסדר, אז אין מה להתלונן'. כשאדם נמצא בתוך בית חולים, העולם עוצר מלכת מבחינתו, וכשאני מסתובבת בתוך המחלקות זה מוריד אותי לאדמה, זה מכניס אותי לפרופורציות של החיים, יש לי תזכורות חיות כל הזמן. אני יוצאת מבית החולים, ואומרת תודה לאל שהזכיר לי שאני כזאת קטנה".

- יש רגעים שאת אומרת לעצמך: אני לא יכולה יותר, בשביל מה אני צריכה את כל זה?

"הרבה רגעים. לצערי, המקום הזה משגשג. בחנוכה, למשל, נאלצנו לעשות כמה מסיבות שונות בגלל כמות המשתתפים. ערב אחד עשינו מסיבה לילדים חולי סרטן ולהורים שלהם, וערב אחר להורים חולים - וזו הייתה המסיבה שמבחינתי הייתה ההתמוטטות האמיתית.

"הגיעו עשרות רבות של זוגות שאחד מההורים חולה, עם הילדים. היו אמהות שישבו על הכיסא והתענו מכאבים, אבל נשארו בשביל הילדים. אפילו נאלצתי לתת לאחת האמהות זריקה עם תרופה נגד כאבים במהלך המסיבה. אחר כך כל הבנות שעובדות איתי יצאו החוצה ובכו. מצד שני, שמתי לעצמי מטרה, ואני יודעת שלולא העזרה הזאת ומה שאנחנו עושים, לא יהיה משהו אחר".

"ההימור הצליח"

בני הזוג זיסר הכירו דרך חבר משותף, כשהיא עשתה שירות לאומי. אחרי שלושה חודשים הם התארסו. "היום זה נראה לי מאוד מפחיד, להתארס אחרי שלושה חודשים בלבד. זה היה הימור מאוד משמעותי, אבל ההימור הצליח". הדירה הראשונה שלהם הייתה דירת חדר בבני ברק. היא הייתה בת 19, הוא היה בן 22, והפרנסה נפלה על כתפיה.

"זה מראה לך שאפשר להתחיל בדירה קטנה, כשאני מפרנסת אותנו, והבעל שלי מסתובב לו ומחפש את דרכו, ואפשר להגיע לאיזשהו מקום. אולי בגלל זה כשראיתי את טקס הבחירה של ברק אובמה, מאוד התרגשתי".

למרות שהיא מתנערת בפומבי מהראוותנות, היא נוהגת בג'יפ פורשה. "זה בעלי קנה לי", היא מסבירה וצוחקת. "הוא רצה לעצמו ג'יפ לנהיגת שטח, אז הוא קנה לי אותו. חוץ מזה שאני נוהגת הרבה בדרכים".

- קרה שהסתנוורת מהכסף?

"אני יכולה לקנות לעצמי כל תכשיט שבא לי. את רואה פה משהו יוצא דופן? כלום. זה לא עושה לי את זה.

"אני עובדת מגיל אפס. לא נולדתי למשפחה עם כסף, אלא בבית בבני ברק שבו כולם צריכים לעזור במה שהם יכולים. כשהייתי בת 14 שלחו אותי לגור כשנתיים וחצי עם סבא וסבתא שלי שהיו חולים, וטיפלתי בהם. זה לא היה קל, אבל למדתי הרבה מהתקופה הזאת, התבגרתי".

- לפעמים מצטייר בתקשורת כאילו החיים שלכם אפופים הווי של מסיבות ובילויים.

"ממש לא. אנחנו מוזמנים להרבה מאוד אירועים, אבל אנחנו הולכים מעט מאוד. אני לא מבקרת את זה, זה פשוט לא אנחנו. כשמגיע סוף היום אנחנו כל כך תשושים, וזה גם לא מעניין אותנו, כל הקטע של לראות ולהיראות. לנו לא כיף עם זה. אם אנחנו באים לחתונות של האלפיון העליון, זה בגלל שיש מערכת של קשרים שהיא חובה".

- את מרגישה שמקנאים בכם?

"אני לא מרגישה את זה, אבל מאמינה שזה קיים. אני בכל אופן מנסה תמיד להתנהל בגובה העיניים. יש במרכז למח העצם ילדים שגרים רחוק, אז במקום לנסוע הביתה במהלך הטיפולים הם ישנים אצלנו בבית. אני גם יכולה לקבל טלפון מבחור ערבי שעושה אצלנו טיפולים, שמתקשר סתם לשמוע מה שלומי. לא יצרתי מסביבי הילה שאי אפשר לדבר איתי, זה לא אני".

- את יכולה להבין את התופעה של שנאת עשירים?

"ממש לא, אבל אני יכולה אולי להבין אדם קשה יום, שנאבק בחיים ורואה מהצד מישהו אחר שחי במגדל השן, וקשה לו עם זה. למרות שבדרך כלל מי שיש לו לא לקח את הכסף מאף אדם אחר, ולא על חשבון אחרים. כל החוסר פרגון הוא מיותר, והתקשורת מלבה את זה - היא נותנת לזה גב, כמו במקרה של שרי אריסון, שתמיד יהיה לאנשים מה להגיד עליה. גם אנחנו חווינו את זה".

- מתי?

"אנחנו לא עושים כל היום מסיבות ראוותניות, אבל כשאנחנו עושים פעם בשנה משהו, נוצר רושם כאילו אנחנו בליינים. למשל, כבר שנים שאנחנו עושים באופן קבוע פעם בשנה מסיבת פורים בבית. אנחנו לא מזמינים ברנז'ה, אלא את החבר'ה הוותיקים שלנו. רוב החוגגים זה מהילדות, מהמעמד הבינוני, חברים ישנים. אחר כך מסקרים את המסיבה הזאת בתקשורת כאילו אנחנו עושים כל שני וחמישי מסיבה ואלה החיים שלנו, רק בליינות וחגיגות".

מבני ברק לפתח תקווה

להצלחה, כידוע, יש מחיר, ואצל בני הזוג זיסר החשבונית הגיעה ממקום לא צפוי. לפני שנה נאלצו השניים לעזוב את בני ברק, ועברו לפתח תקווה - שם בנו בית רחב ידיים, הכולל בריכת שחייה ומגרש כדורגל קטן.

"העיר מאוד התחרדה", מסבירה זיסר את המעבר, "וזה התחיל להיות קשה מדי. זה הגיע למצב שכל דבר שעשינו זכה לביקורת בעיתונים המקומיים, וגם מעבר לכך. הרבה פעמים טועים בתקשורת החילונית ומכנים את מוטי 'איש העסקים החרדי', אבל אנחנו לא חרדים. אנחנו דתיים לאומיים, מוטי שירת בצבא וכך גם הילדים שלנו, וככאלה היה לנו קשה בבני ברק.

"אבל זה לא היה רק זה. נוצר מצב שבכל יום שהייתי חוזרת הביתה היו מחכים עשרות רבות של אנשים מתחת לבית כדי לבקש צדקה. העיר מאוד ענייה ולבי עם התושבים, אבל לא יכולתי להתמודד עם חבורות של אנשים שחיכו בכניסה לבית, וממש לא אפשרו לי להיכנס או לצאת, עד כדי כך שלפעמים הייתי צריכה לקרוא לבן שלי שיחלץ אותי.

"אז ביקשנו מאנשים להגיש בקשות בכתב, גם כדי לכבד אותם, שלא יצטרכו לעמוד כעני בפתח, אבל זה לא עזר. לא משנה באיזו שעה הייתי חוזרת, היו מחכים לי עשרות. זה הביא למצב שכבר אי אפשר להמשיך לגור שם, למרות שזה היה קשה כי המשפחה שלנו היא הכי ותיקה בעיר. יש בה גן על שם אבא שלי, וראש העיר הראשון היה סבא שלי".

- למה דווקא לפתח תקווה ולא לסביון, למשל?

"לא עברנו לסביון, כי זה לא מתאים לי. אנחנו רוצים לגור במקום שיש קהילה, בית כנסת, חיי חברה. בסביון כל אחד חי בתוך מגדל השן שלו. יש מקומות יפים בפתח תקווה, כמו האזור של כפר גנים שאליו עברנו. אם אני רוצה בסוף היום שתהיה לי קצת שלוות נפש, יש לי".