מאז שבני בכורי עמד על דעתו הפך ביתנו הקט לבית ועד לחברים, אנחנו משתדלים מאד להיות דוגמא אישית להכנסת אורחים, אבל הילדים לקחו את זה קצת רחוק כנראה...
זה קורה לעיתים תכופות, כשאני עדיין בעבודה והם בבית אחרי ארוחת צהרים, שעת משחק, וכמה מריבות קטנות. יש את הטלפון הקבוע "אמא אפשר היום חבר?" "אממממ...." אני חושבת מהר אם התוכנית משתלבת לי בסדר היום או לא "כי פשוט הזמנתי את יעקב" קוטע הקול החמוד מהעבר השני את רצף מחשבותיי, "אה וגם הזמנתי את יאיר" אני משתעלת קלות "וגם את שמוליק" "ואני חושב שגם אלחנן ירצה לבוא..."
"חמוד שלי" אני מנסה להשחיל מילה אבל הוא בשלו "ואם תסכימי רק עוד חבר אחד אני אציע גם לדוד לבוא ו...."
"הי" אני עוברת לטון קצת אחר "מה שלומך??? הכל טוב?? יש היום איזו מסיבה שלא ידעתי עליה???"
"לא אין מסיבה" הוא עונה לי באגביות "פשוט החברים אוהבים לבוא אלינו"
"אהה אני מבינה" אני מנסה לשמור על טון שליו.
"טוב אז בוא נעשה הסכם, שלש האמהות הראשונות שיתקשרו אלי (אני לא מאמינה על עצמי שאני מפרגנת שלש, אבל עדיף שלש ציפורים במכה מאשר כל יום ציפור אחת), אלו החברים שיבואו היום, כל השאר בהזדמנות אחרת".
ההסכם מקובל על שני הצדדים והשיחה מסתיימת
לא עוברת דקה ובני השני מתקשר בקול מילל כי "למה רק לי אין היום חבר" זה מה שחסר לי... עוד שלישיה בני 5, ועוד היד נטויה יש עוד ילדים בבית...
אז אני ממהרת לשכנע אותו שהוא כל כך בוגר, והחברים של אחיו הגדול הם גם חברים שלו, אוהבים אותו ושמחים לשחק איתו, ומייד אני מבקשת את הבכור ומזהירה "אם אתה לא מתכוון לשתף את האחים אנחנו לא נזמין יותר חברים" השיחה מתנתקת.
לא עוברות שתי דקות ואשר יגורתי בא לי "אאאאאממממממאאאא" היא גועה בבכי "למה רק לי אין אף פעם חברות????" "אני כבר חוזרת הביתה נדבר" אין לי כוח למשא ומתן שלישי, אני חייבת לשמור כוחות למפגש הכיתה שמחכה לי היום אחרי צהרים...
אני מגיעה הביתה, עוד לא מניחה את התיק, והחבורה מתחילה לזרום פנימה, בזה אחר זה נכנסים הביתה ילדים עליזים ומלאי רוח חיים, ואני ,מפשילה שרוולים ומשנסת מותניים, ערוכה ונכונה לכל תרחיש אפשרי.
זה מתחיל כמו תמיד ברעב מוגבר, אני מכירה את זה, יש ילדים שהבית שלי עושה להם תאבון, ומה שאני לא אציע יתקבל בברכה: פירות, ירקות, חטיפים (אני מרשה כשיש חברים..) עוגיות, עוגות יתקבל ב "אני עדיין רעב"... וכמובן ערמות של כוסות חד פעמיות מתמלאות במים ("אני צמא למשהו אחר"), מיץ, סודה וכל הבא ליד ונשפכות או נשתות (לפעמים) לפי הקצב.
זה ממשיך ב"בום!!! טראך!!!" אני מגיעה בטיסה, המנורה של החדר מנופצת לרסיסים קטנים והילדים קצת מבוהלים "לא קרה כלום, העיקר שאף אחד לא נפצע" אני מנסה לשמור על קול אדיש "תצאו קצת לחצר אני אנקה כאן" והם יוצאים בשמחה ובטוב לבב ואני מתיישבת ללקט את פרורי הזכוכית שהתפרצו בתעופה עד החדר הסמוך.
זה עובר להיות טראגי: בהצצה חטופה מדלת הכניסה לראות מה שלום החבורה העליזה, אני קופאת על מקומי, זוג אמיצים עומדים על ראש הגדר (בגובה 3 מטר עם דוקרנים) שמקיפה את הבניין הסמוך, וכל השאר עומדים למטה וקוראים קריאות עידוד, ולאחר השאגה שנפלטת מגרוני אני מקבלת הסבר יבש וענייני מבני בכורי "נפל לנו הכדור לבניין ליד, הם רק קופצים, מביאים את הכדור וחוזרים, שתי דקות הם כאן". קופצים, מביאים, חוזרים, אתה לא רציני.... אני מנסה לשחזר את המספר של מד"א על כל צרה שלא תבוא, ובחוסר אונים מוחלט אני ממלמלת פרק תהילים לשלומם, אלוקים! רק שישובו הביתה בשלום...
ואז כשהשעון מורה על שש ושלושים, ולכל הדעות מגיע זמן ארוחת הערב, מזדרזות האמהות הצדקניות להגיע לקחת את הילד חזרה הביתה, אנחנו נפרדים מהחבר בחיוך עם "משהו קטן" לדרך, "ותבוא שוב ביום אחר", היה נחמד.
אבל תמיד יש את האימהות שהם בגישת "הכל כלול" אז אנחנו פותחים שולחן גדול לארוחת ערב, מנסים לכוון לטעמם של ילדים מכל הבדלי התרבות הדת הגזע והמין "מה? יש מישהו שלא אוהב טוסט? אז חביתה? איך נראה לך פיתה עם נקניקיות? לאפה יותר טוב?" מצוין! עם כמה ירקות חתוכים ועוד כמה כוסות שנשפכות בדרך, גם ארוחת ערב עוברת איכשהו בסוג של שלום...
ואז טלפון... "מה נשמע??" היא שואלת בנחת יהודית אמיתית.
"ב"ה" אני מנסה להישמע רגועה "איך הולך? משחקים יפה?" "הלך מצוין!" אני משנה מהאמת בשביל השלום... "שיחקו יפה" אני מנסה להדגיש את הניסוח של הפעלים בעבר ולא בהווה.
"מאוחר כבר?" כנראה משהו בטון שלי בכל זאת לא נשמע כתמול שלשום, "אההה....כן.... קצת.... אני כבר מתארגנת להשכבה" למה אני מגמגמת למען ה'? עשיתי משהו רע?
"מה את אומרת??? פשוט אצלי עדיין לא בכיוון, אז תגידי לו שיתחיל לצאת אני יוצאת לקראתו" יופי!
"להתראות" אנחנו מנפנפים כולנו ולא שוכחים את ה"משהו הקטן", עוד אחד ירד, אבן נגולה מעל ליבי.
ואז נשאר אחד... האחד היחיד והמיוחד, שאמא שלו, מי יודע איפה היא, אולי היא כן בכיוון, אולי היא בכיוון ההפוך, אולי היא שכחה שהוא אצלנו, רק אלוקים יודע מה עובר לה בראש.
אני פותחת את התריס, מעמידה את הילד ליד החלון, מראה לו שמתחיל להחשיך, והלילה קרב ובא, ומסבירה לו בטוב טעם ודעת שהילדים שלנו מאד מאד עייפים, היה יום לא פשוט, הם חייבים ללכת לישון, מחר יש עוד יום עמוס, הם צריכים לאגור כוחות (וגם אני).
ואז אני מושיבה אותו על הספה, מציידת אותו בספר ילדים ועוד איזה משחק קטן, ופונה להמשיך במלאכת הארגון וההשכבה.
הילד המסכן נשען על הספה בפיהוק רחב (אפשר להבין, אחרי 12 שעות עבודה רצופות גם אני מפהקת) ואני רצה מילד לילד, מקלחות, בקבוקים, קריאת שמע, בין לבין אני מציצה על האורח לראות שהשלום לו, ומסבירה לילדים החמודים שלי שאין להם מה לפזול לסלון גם, מבחינתם החבר הלך "תדמיינו שעד הסלון זה הבית שלנו, מהסלון זה כבר בית אחר, של אנשים אחרים, אסור לנו להיכנס לבית אחר בלי רשות, זה גם לא יפה להציץ...."
הילדים כבר במיטות סוף סוף, ואני שבה לסלון ומגלה שהחמוד הקטן ישן שנת ישרים על הספה, אני מכסה אותו בשמיכה קלה ומתיישבת לנשימה עמוקה עם כוס קפה, נערכת לקראת פרק ג' של היום.
ואז צלצול טלפון צורמני קוטע את רצף חלומותיי "מה נשמע?" כן זה הפתיח של כל האמהות... "מאוחר קצת" (קצת?!?) "לא נעים לי ממך" (מה את אומרת!)
"פשוט הלכתי לסופר לעשות קניה גדולה ואת יודעת איך שזה, השעון רץ, ולא שמים לב, אבל אני כבר ממש בקופה, רבע שעה גג אני אצלך" אני נושמת עמוק "לא נורא, העיקר שהבית שלך מתמלא כל טוב! יופי, תבואי, סעי בזהירות, קחי את הזמן" אני מעיפה מבט לעבר החמוד ששרוע בשינה עמוקה על הספה שמולי...
וכשאני ממהרת לפתוח את הדלת לשמע הדפיקות החפוזות, היא עומדת בדלת עם פזילה קלה לספה וכולה מזועזעת "ככה הוא נרדם??? מסכן שלי!!"
"נו ברור, את יודעת איך הוא השתולל? הוא הרוג!"
"ואת רוצה להגיד לי ששלך כבר ישנים? אוי, לא נעים לי, זה אף פעם לא קורה לי" (חחח... זה קרה לך גם שבוע שעבר גברת, אני לא שוכחת כל כך מהר) ממש סליחה!" היא מתנצלת מעומק הלב בדיוק כמו בשבוע שעבר, ובשבוע שלפני, ובחודש שלפני ובשנה שעברה.
"לא נורא, זה בסדר, קורה" אני מתאמצת לחייך, היא לוקחת במסירות את הילד הישן בזרועותיה ואני נפרדת מהם ללא "משהו קטן" ועוד יותר ללא "תבוא שוב בהזדמנות"... (הוא יבוא בכל מקרה)
אני חוזרת לספה, להמשיך את דקות המנוחה שלי שנקטעו בעודן באיבן.
שקט בבית, כולם ישנים, אני לוגמת לגימה מכוס הקפה המהביל שבידי ונותנת לעצמי להפליג לעולם הדמיון...
ובדמיוני אני שומעת רחישות קלות מעבר לדלת, אני ניגשת לפתוח, ולסלון נכנס בזחילה מהירה יצור קטנטן ומתוק, הפצפון שלי מתעורר, מזנק מהמיטה, יוצא בזחילה מהחדר, ודוהר לדלת לקבל את פני האורח. כולו צוהל כשעיניו פוגשות את ידידו משכבר הימים. אני משתוממת, עיני נפערות בתדהמה, אני מתקרבת לראות טוב יותר את המחזה המופלא שמתרחש לנגד עיני, מנסה להבין מה הולך כאן.
הפעוט מעיף מבט לעברי ומקשקש כמה מילות הרגעה "זה בסדר אמא, אל תבהלי, אני הזמנתי אותו היום, הוא רק ישחק איתי כמה שעות ויחזור חזרה הביתה", מזל שאני מבינה תינוקית...
אני מתנערת, מניחה את כוס הקפה, קמה בזינוק מהספה, צובטת את עצמי, ורצה בבהלה למיטת התינוק לראות אם הוא ישן, אני חייבת לוודא שזה באמת היה סתם דמיון, אני כבר לא בטוחה בכלום, בימינו המציאות עולה על כל דמיון, הכל כבר יכול להיות...