נעמי הייתה אימא נקייה מאד. תמיד התגאתה בילדיה המצוחצחים, בבגדיהם הנקיים והמגוהצים, שערם המבהיק, ציפורניהם הגזורות. כך היה תמיד. תמיד, עד שנולדה רותי. נו, מה לעשות, כל תינוק מלכלך, חשבה נעמי כשהחליפה בפעם המי יודע כמה את בגדיה של הקטנה, אבל רותי, דומה שחיפשה כל העת במה להתפלש. כתינוקת קטנה, מרחה עליה את כל משחת התינוקות, כשגדלה מעט הייתה שופכת על עצמה קמח, קטשופ, מסוגלת הייתה לעמוד שעות מול המים הזורמים בכיור המטבח ולשטוף בהם את כל גופה. לפעמים הרגישה נעמי שהיא יוצאת מדעתה. בעיקר בזמן הארוחה. היא התעקשה שלא להשתמש במזלג ודחסה את העוף השמנוני או הספגטי בכמויות גדולות אל תוך פיה. הגבינה או הממרח בסנדוויץ' היו תמיד יוצאים מגבולות הפה ונמרחים גם בלחיים ובסנטר. גרוע מכך- לעיתים היה רוק נוזל מפיה של רותי וכאשר הייתה מנוזלת לא טרחה כלל לנקות את אפה. נעמי צריכה הייתה להשגיח בשבע עיניים שלא תעזוב מלוכלכת וסתורה את המטבח או רחמנא ליצלן, תרד לשחק כך בחצר.
נעמי לא הבינה את רותי - מה, לא מפריע לך הלכלוך סביב הפה? הנזלת לא מציקה לך על הפנים? כנראה שלא. רותי, לא רק שלא סלדה מלכלוך אלא חיפשה כל הזדמנות להתמרח במשהו אחר.
היו עוד תופעות שנעמי הייתה צריכה להתרגל אליהן - רותי אהבה קירבה גופנית, מגע קרוב וחזק. בכל הזדמנות הייתה נתלית על אימה, מחבקת או נשכבת עליה בחוזקה ומתקשה מאד לעזוב אותה. לפני השינה הייתה נצמדת לאימה וכל לילה היה טקס הפרידה ארוך ומפרך.
את יום החורף ההוא לא תשכח נעמי. היא נשכבה למנוחת צהריים של חצי שעה. רק חצי שעה הבטיחה לעצמה, לא יותר. קר מאוד בחוץ, גשם, רוחות. הילדים ישחקו בשקט עד שתקום. משקמה (אכן חצי שעה ולא יותר), גילתה לתדהמתה כי רותי הצליחה איכשהו לחמוק מן הבית. ריבונו של עולם, מה יכול למשוך ילדה לצאת החוצה במזג אויר סוער שכזה הרהרה לעצמה בעוד היא מתעטפת במעיל ומגפיים וממהרת במורד המדרגות. את התשובה קיבלה מהר משציפתה לה: רותי עמדה בתוך שלולית ענקית של מים שהגיעו כמעט עד ברכיה. נעולה בנעליים בלבד ובסוודר, עומדת ומבוססת בבוץ...
רותי, ועוד ילדים רבים כמותה, סובלים מליקוי של תת רגישות למגע. מכיוון שהמגע הרגיל, הסטנדרטי, המספק אותנו אינו מספק את הצורך שלהם, הם מחפשים כל העת מגע נוסף, חזק יותר, עמוק יותר. ילדים אלו נפגוש כאשר הם:
• מכניסים חפצים לפה בניסיון לקבל מידע תחושי גם בגיל מאוחר יחסית (ארבע חמש שנים)
• אינם חשים בנזלת על הפנים, ברוק באזור הפה, גם מכות כואבות מתקבלות אצלן באדישות וב"גבורה".
• מתקשים בביצוע של פעולות תנועתיות עדינות
• בעלי דימוי עצמי נמוך ולעיתים אף מבודדים חברתית משום שמרבים לגעת ולחבק את חבריהם עד כדי דחייה.
אם אתם מזהים חלק מהתופעות הללו אצל ילדיכם מומלץ לפנות בהקדם למרפאה בעיסוק כדי לקבל אבחון ויעוץ מקצועי. ברוב קופות החולים הטיפולים עד גיל שש הם בחינם גם ללא ביטוחים משלימים וכדאי מאד לנצלם.
גם לנו בבית, כהורים יש הרבה מה לעשות:
• חשוב לאפשר גם להם התנסות בסוגים שונים של מרקמים: קוביות עץ, בד, פלסטיק, ומתכת בגדלים שונים
• ניתן לתת להם עבודה בחומרים קשים כמו "סקוטש ברייט", נייר זכוכית וצמר פלדה
• בזמן הרחיצה נבריש את גופם בספוגים או מברשות. בתחילה נעשה זאת עם ספוג רך, ובהדרגה נעלה את רמת הקושי. עבור ילדים אלו, תחושת ההברשה במברשת קשה מענגת ממש. כשיוצאים מן האמבטיה נעטוף אותם במגבת ונחבק אותם שלושה "חיבוקי דוב" חזקים.
• נאפשר להם לרוץ יחפים על חול, על דשא ועל שטיחים ממרקמים שונים
• מומלץ מאד בבוקר, לפני ההליכה לגן או לבית הספר לעסות את גופם. אין צורך להיות מסג'יסטים מקצועיים. בתנועות של לישת בצק ניתן לעסות את הרגליים, הידיים והגב. עיסוי מוקדם זה ביכולתו להשפיע על רמת הריכוז והקשב של הילד לאורך היום כולו!
• טיפ אחרון, חביב וחשוב מאד: קפיצה בטרמפולינה. מדובר כמובן על הטרמפולינות העגולות והקטנות שמחירן נע בסביבות המאתיים שקלים. קפיצות על הטרמפולינה גורמות לתחושה חזקה מאד ומיידית בכל אברי הגוף וכך "מעירות" את המערכת הלקוייה.
יש לכם שאלות? רוצים להתייעץ? אתם מוזמנים לשלוח אותן אלינו ל"קו החם".