רק "לבעל" מקצוע ● זמן שאול

זה היה מעט אחר השעה אחת בצהרים... הבאתי את ילדי מהגן, צנחתי על הכורסא הראשונה שנזדמנה בדרכי. הייתי עייף ויגע, גופי שיווע לרגע של שינה... אבל זאת הייתה משימה בלתי אפשרית, ילדיי קיפצצו וכרכרו סביבי צווחים בקולי קולות "אבא! אנחנו רעבים!".

ואז... עלתה דמותה של אשתי... שורכת את גופה במעלה המדרגות המובילים לבתינו לאחר יום עבודה קשה ומפרך, עיניה אדומות מעייפות, ומה שאז יתגלה לעיניה יפריח ממנה כל רצון לחיות: רצפת הבית הייתה נראית כמו רצפה של מוסך להחלפת שמנים, הכיסאות והשולחן הפוכים, כמו חנות ריהוט יד שניה, צעצועים זרוקים, כשילדי קופצים עליהם ומנסים להפוך אותם לחלקי חילוף, ריר נזל מפיהם והזכיר לי תמונות ממקומות מוכי רעב.

כל מאמרי חז"ל על כבוד האישה חלפו במוחי במהירות כפולה.

החלטתי. קמתי, הכנתי לילדיי ארוחת צהרים, כמובן מקרונים עם נקניק (ארוחת הצהריים היחידה שאני מכיר) נגשתי למרפסת, הוצאתי סחבה, מגב, דלי גדול, חומרי ניקוי, והתחלתי במלאכת הניקיון, קרצפתי שפשפתי, עמלתי קשות להוריד כל כתם, ואפילו הקטן ביותר.

לאחר שעתיים של עבודה נראה הבית מבריק, מבהיק, נוצץ, ממש כמו אולם שמחות יוקרתי. את ילדיי לא זנחתי, לאחר שסיימו את ארוחת הצהריים (הקצרה) שטפתי את פניהם, סירקתי אותם, החלפתי, ולמיטה.

בשעה 4 אחה"צ כשכולי נוטף זיעה, ישבתי בספה, מחכה בקוצר רוח לאשתי, ואז נשמעה הנקישה החלושה, חסרת הכוח. מיהרתי לפתוח את הדלת כשאני מנסה בכוח לעצור בעד חיוך של הנאה ושביעות רצון וקורת רוח.

אשתי נכנסה מתנשפת, מביטה לפה, לשם, נכנסת למרפסת, פניה מעט זעופות ואז... נשמעה צווחה כאילו פגשה במקק בגודל של דינוזאור.

"הסמרטוט.. הסחבה... תראה מה עשית ממנו איך הוא שחור... רק אתמול קניתי אותו".

בקושי הצלחתי לעצור בעד דמעתי, אבל הבנתי שצריך לתת לבעל המקצוע לעשות את עבודתו.